בודו זן

מתוך Infernals

קפיצה אל: ניווט, חיפוש

חופש הביטוי חופש הביטוי: הזכות של כל אחד להביע את דעתו בכל נושא, בכל זמן, בכל מקום ובכל מדיום.

חופש הביטוי הנו אבן יסוד במדינה הדמוקרטית ונגזר מן התפיסה הדמוקרטית המהווה תנאי מרכזי בהגשמתה. חופש הביטוי משמעו מצד אחד, הזכות לבטא ולהביע דעה לכל אדם על כל דבר ובכל דרך והזכות לשמוע כל התבטאות של כל אדם או לקרוא אותה או לקבל מידע אשר מישהו רוצה להפיץ. זוהי אחת החירויות הבודדות שאינה כתובה בספר החוקים של מדינת ישראל אך היא זכות חוקתית שנוצרה בפסיקת בג"ץ. מכונה בפסיקה הישראלית "זכות עילאית".

חופש הביטוי הוא הזכות לבטא את עצמנו מבלי שיוטלו הגבלות על עצם ההתבטאות, על תוכנה ועל צורתה. לחופש הביטוי יש חשיבות מרובה הן במישור האישי והן במישור החברתי.

במושג ביטוי עצמי הכוונה לכל ביטוי: שיחה, מכתב, צורת לבוש מסוימת, יצירה אומנותית- מחזה, מאמר, ציור, פיסול, שיר, הפגנה וכו. הכוונה לביטוי הנועד להעברת מידע בין אדם לזולתו ולהבעת דעות, במטרה להשפיע על המציאות בה אנו חיים.

ככלל ניתן לומר, שחופש הביטוי הוא מערכת של זכויות שעיקרן הזכות לשמוע ולהשמיע:


חופש הדיבור חופש המידע הזכות להביע, לומר ולפרסם את אשר האזרחים רוצים הזכות לדעת - לקבל מידע שבידי השלטון או בנוגע לתפקודו



חופש הביטוי- 4 הצדקות לחופש הביטוי ע"פ אהרון ברק אני לא יודע מה כל האחרים רשמו, אני יודע מה אני רשמתי. ולא רשמתי שום דבר שבא במטרה לפגוע אישית בך או בכל אדם אחר שפועל בפורום. המטרה של המכתב שלי הייתה מקצועית נטו. במכתב שלי הבהרתי שיש אמנם מנכ"ל, אבל לאחר שלוש פניות בפורום משוב, לא הייתה ממנו שום תגובה שבאמת נתנה לנו מענה לבעיות. בשלב מסוים הוא עשה מעשה מבורך, אבל נסוג ברגע האחרון. כשיש בעיה עם הנהלה, נהוג לפנות לזה שמעליה בסולם ההירארכיה, וזה מה שעשינו. אני אישית לא עשיתי את זה בשביל ביקורת או שום אינטרס אחר מלבד לשפר את המצב בחת"מ. מינית מישהו מתחתיך, זה נכון, אבל אם אני מרגיש שאין לי כתובת לפנות אליה? היית מעדיף אם הייתי מתעלם מזה שאתה קיים וממשיך להתנהג כמו ההנהלה ולהעמיד פנים שהכול כשורה? אני בטוח שלמרות שמינית אנשים מתחתייך איכפת לך מאוד מהפורום, ומעל הכול, זאת הסיבה שפניתי אליך. 1. חופש הביטוי כאמצעי לבירור האמת הגישה הדמוקרטית טוענת, שלאיש - גם לא למי שנבחר לשלטון - אין מונופול על האמת ועל "הדעה הנכונה". באמצעות דיון חופשי - ביטוי חופשי של דעות ומתן אפשרות לעמת ביניהן ולבחור מביניהן באמצעות חקירה ובקורת ועימות והשוואה בין נתונים שונים ודעות רבות, ניתן לגלות את האמת, או לפחות לחשוף טעויות ושקרים, שכן הדעות הקיימות כיום שוללות קיומה של אמת אחת. קיים חשש, שאם תיאסר דעה מסוימת, בגלל שנחשוב שהיא שקרית או מוטעית, עשויה אותה הדעה להיות הנכונה, או שיש בה גרעין של אמת.

2. חופש הביטוי וההליך הדמוקרטי השתתפות העם בתהליך השלטוני מתבטאת לא רק בהטלת פתק לקלפי אלא גם בהשפעה על השלטון במהלך כהונתו. חופש הביטוי הוא האמצעי המאפשר לעם להשפיע על השלטון. • כדי שהעם יוכל לשמש כריבון - לבחור נבחריו, צריך שיהיה בידו מידע. חופש הביטוי מאפשר קבלת מידע וזרימה חופשית של רעיונות. • העם יכול לנסות ולהשפיע על הנעשה במדינה באמצעות מתיחת

  בקורת  ומחאה. חופש הביטוי מאפשר לעם להביע דעתו. 

• רק זרימה שוטפת של מידע, מבטיחה פעילות יעילה של מוסדות

  בחברה ומגבירה את מעורבות האזרחים בפעילות הממשל.

3. חופש הביטוי כמאפשר הגשמה עצמית - מימוש עצמי של הפרט חופש הביטוי - הבעת דעותיו שלו ושמיעת דעות ועובדות מפי זולתו - מאפשר לאדם ללמוד, להתפתח ולהתקדם. בלימת חופש הביטוי, מונעת מהאדם לממש את הפוטנציאל שלו, גורמת לו תסכול ופוגעת בכבודו.

4. יציבות חברתית חופש הביטוי מאפשר להשיג מטרות בדרך של שכנוע ולא בדרך כוחנית. בזכות חופש הביטוי מוצא הלחץ החברתי את ביטויו באמצעות מילים ולא באמצעות אלימות, בדרך זו מתגברת הסובלנות בחברה והמשטר הדמוקרטי מתחזק.






דגמי יחסי תקשורת ממשל

בין אמצעי התקשורת השונים ובין השלטון קיים מתח בלתי פוסק - מי ישלוט במי? האם יצליח השלטון לשלוט באמצעי התקשורת או אולי יצליחו אמצעי התקשורת לשמור על עצמאותם ויוכלו אף ליהנות מן הזכות לבקר ביקורת חופשית את השלטון ולהשפיע על המתרחש בעולם הפוליטי. מכיוון שאנו עוסקים כאן בשני כוחות חזקים שכל אחד מהם רוצה שליטה חזקה ורבה עד כמה שאפשר, הרי שיש צורך במנגנוני וויסות שיגדירו את היחסים בין התקשורת והשלטון וכמו כן יסבירו מה מותר לכל אחד מהם - מהם הזכויות והחובות של שני הצדדים. בעולם קיימים כמה דגמים ליחסים בין התקשורת ובין השלטון. דגמי היחסים הללו קשורים קשר הדוק למבנה ולאופי השלטון באותן מדינות.

הדגם הטוטליטרי דגם זה של יחסים בין התקשורת והשלטון מקובל במדינות בעלות משטר טוטליטרי. השלטון במדינות אלה הוא אבסולוטי, כלומר קיים שליט אחד בעל כוח רב. על כן התקשורת כפופה באופן מוחלט לשלטון. לשני הצדדים, הן לשלטון והן לאמצעי התקשורת ברור מאליו שתפקידה של התקשורת הוא לשרת בראש ובראשונה את האינטרסים של השלטון וכמובן לדאוג ליציבותו של זה. לדוגמה ניתן להביא את דיווחי התקשורת בעיראק בזמן ההתקפות השונות של ארה"ב עליה. התקשורת לא העזה לומר מילות ביקורת על מהלכיו של סאדאם חוסיין, להפך היא נתנה לו גיבוי מלא. ניתן אם כן לומר שהדגם הטוטליטרי מציג את התקשורת במקום שונה מזה שהכרנו עד עתה: התקשורת אינה עוד מדיום-מתווך אלא, היא מהווה שלוחה מגויסת של השלטון. היא שופרו של השלטון שתפקידה להפיץ באמצעים השונים הניתנים לה את האידיאולוגיה של השליט. בדגם זה קיימת שליטה מוחלטת של הממסד הפוליטי בממסד התקשורתי ועל כן אין בכלל אמצעי תקשורת פרטיים אלא הם שייכים שייכות מוחלטת למדינה ולשלטון הקיים בה..

הדגם האוטוריטי - סמכותי גם במדינות האוטוריטיות כדוגמת מצריים, קיים שליט חזק אחד, אולם יש כאן שוני מהמדינות הטוטליטריות - משטר זה נותן חופש פעולה לתקשורת ולאזרחים כל עוד הם אינם מתנגדים למשטר עצמו. יש אפשרות להתארגנות תרבותית, חברתית וכו'. יש אפשרות להביע ביקורת באמצעי התקשורת, אולם, אסור לאמצעי התקשורת להוות אופוזיציה גלויה לשלטון. לכן, ניתן למצוא כאן אמצעי תקשורת בבעלות ציבורית ואף אמצעי תקשורת בבעלות פרטית, אולם לשלטון יש יד במינויים של הבעלים על אמצעי התקשורת. יהיו כאן חוקים המגבילים את התקשורת כמו למשל צנזורה והתקשורת יודעת תמיד כי בכל מקרה של ניגוד אינטרסים, טובת השלטון קודמת לשיקולים עיתונאיים.




הדגם הליברלי ראשיתו של דגם זה בחשיבה פילוסופית המעמידה את היחיד במרכז ומאמינה בכך שהשלטון צריך לתת עד כמה שיותר חירויות לאזרח. על פי דגם כזה של יחסים בין התקשורת ובין השלטון קיימת אוטונומיה מלאה לשני הצדדים. אמצעי התקשורת יכולים ורשאים לדווח על כל דבר הנראה להם, הם יכולים להעביר כל ביקורת הנראית להם על השלטון ואו על אנשיו. אין כל הגבלות החלות על התקשורת. במילים אחרות, בדגם זה אין כל פיקוח על אמצעי התקשורת. ולכן, עד עצם היום הזה לא קיים דגם זה באף אחת מהמדינות בעולם. דגם זה הוא הכי קרוב לנעשה בארה"ב, אולם, גם שם חלות הגבלות מסוימות על אמצעי התקשורת והם אינם רשאים לעשות ככול העולה על רוחם.

דגם האחריות החברתית דגם זה יוצא מתוך נקודת ההנחה של משטרים דמוקרטיים. הוא מבין את הקשיים הקיימים בדגם הליברלי ולכן לוקח את הנחות היסוד של הדגם הליברלי ומתאים אותן למציאות קיימת במדינות דמוקרטיות רבות. נקודת המוצא היא שיש יחסים של עימות מתמיד בין התקשורת ובין השלטון. התקשורת רוצה לחשוף כמה שיותר מידע על השלטון וכן רוצה לבקר את פעולותיו. השלטון מנגד, רוצה כמה שפחות מידע ביקורתי מצידה של התקשורת והוא רוצה להחליט מה יפורסם בתקשורת. אולם, למרות העימות המתמיד, מבינים הן התקשורת והן השלטון בצורך החשוב בקיומם החופשי של כל אחד, ולכן הם מצאו פשרה ביניהם: השלטון מבין ומכיר בחופש הפעולה של התקשורת, הוא אף מקבל את הביקורת שלה עליו. ואילו אמצעי התקשורת מבינים שיש נושאים מסוימים בהם הם חייבים להיות מוגבלים מבחינת הפרסום. התקשורת מסכימה להחיל על עצמה הגבלות מסוימות. על כן התקשורת יכולה להיות בידיים פרטיות ואין לשלטון כל מעורבות במינויים של בעלי התפקידים השונים. לסיכום בדגם זה הקיים למעשה במרבית ארצות אירופה, ברור לתקשורת שהשלטון יכול בזמני חירום להטיל מגבלות שונות על אמצעי התקשורת ואילו לשלטון ברור שאמצעי התקשורת יכולים לחשוף את מהלכיו ואת סודותיו.

 עבודת כיתה

• הסבירו מהו הדגם הישראלי של יחסי תקשורת ושלטון?

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________________________________________________________________


הגבלות על חופש הביטוי במדינת ישראל

חופש העיתונות אינו חופש בלתי מוגבל. גם במדינות דמוקרטיות כפופים העיתונאים להגבלות שונות. כפי שנלמד בפרק זה, העיתונאים כפופים לשתי מערכות נורמטיביות- האחת חיצונית והשנייה פנימית- המגבילות את פעולותיהם. המערכת החיצונית כוללת חוקים, תקנות, פקודות וכללים, הנקבעים על ידי הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת. ואילו המערכת הפנימית מורכבת מכללי האתיקה, הנקבעים על- ידי מוסד התקשורת בעצמו.


מהן ההגבלות חוקיות על חופש הביטוי במדינת ישראל?

הגבלות מתוקף חוקים- המדינה מחייבת את העיתונאים לא לפרסמם הגבלות שהעיתונאים לוקחים על עצמם מתוך בחירה- אתיקה עיתונאית


צנזורה צבאית תקנון האתיקה של מועצת העיתונות

דובר צה"ל מסמך נקדי

צו איסור פרסום צנזורה פנימית/ עצמית (ראה עמ' 84-85)

סוביודיצה


הסתה


פקודת העיתונות


איסור לשון הרע


הגנת הפרטיות


הגבלות חוקתיות המדינה מחייבת את העיתונאים לא לפרסמם

צנזורה צבאית: הצנזורה הצבאית הינה חוק שמטרתו למנוע פרסום מידע העשוי להביא תועלת לאויב (העיתונאים חייבים להגיש לאישור הצנזור לפני הפרסום כתבות בנושאים בעיתיים כמו פרטים על יחידות צה"ל, האטום ועוד). ברוב המדינות הדמוקרטיות נהוגה צנזורה צבאית רק בזמן מלחמה. בישראל חלה הצנזורה על נושאים רגישים, כל הזמן. בראש הצנזורה הצבאית עונד קצין בדרגת תת אלוף, הוא מתמנה ישירות ע"י שר הביטחון. יחידת הצנזורה היא חלק מחיל המודיעין. כיום מקובל להטיל צנזורה כאשר יש "וודאת קרובה" לפגיעה בשלום הפרט או הציבור. כלומר, לצנזורה הוקנו סמכויות להעניש את מי שמפר את החוק באמצעות שלילת תעודת העיתונאי, קנסות כספיים וסגירת העיתון (העיתון חדשות נסגר לשלושה ימים מכיוון שפרסם ידיעה שנאסרה ע"י הצנזור. ראה הרחבה בנושא פרשת קו 300 בעמ' 5). רשימת הנושאים הטעונים צנזורה כוללת בין היתר את צה"ל, נושא הביטחון, הממשל בשטחים, מידע על הנעשה במדינות אויב, עלייה של יהודים ממדינות אחרות ועוד. הצנזורה כיום לא חלה על עניינים פוליטיים. במידה ועיתון רוצה לערער על החלטת הצנזורה הצבאית, עליו לפנות ל"ועדת השלושה". ועדה זו מורכבת מנציג ועדת העורכים, מנציג הצבא ומנציג ציבור והיא משמשת ערכאות ערעור על החלטות פסילה של הצנזורה. בנוסף, הוועדה משמשת בית דין, שלפניו מובאים לדין עיתונים שעברו עברות צנזורה, והיא גם גוזרת את עונשם.



חוק הצנזורה בישראל- מבחן ה"ודאות הקרובה" "ראשי הצנזור לאסור בצו כל פרסום שעשוי לדעתו לפגוע פגיעה ממשית בבטחון המדינה בשלום הציבור או בסדר הציבורי". עלול משמעו: בית המשפט קבע, כי במדינה דמוקרטית, היכולת של הצנזור הצבאי למנוע פרסום ידיעה תהיה רק אם נפרש את המונח "עלול" במובן של כמעט 100% סכנה של פגיעה. התייחסות זו, לסכנה של 100% פגיעה, נקראת "מבחן הוודאות הקרובה". פגיעה ממשית: סכנת מוות- רק אם תהיה משמעות הפגיעה סכנת מוות, אז ניתן יהיה להגביל את הפרסום. הרקע העובדתי: ב 09/05/53 פורסמה ידיעה ב"הארץ" בה אבא אבן מצהיר כי יסכים לגייס כ 200000 חיילים ישראלים למטרות מלחמה אמריקניות. העיתונים "קול העם" ו"אל-איתיחד" המזוהים עם השמאל הקיצוני, קרי בעל האוריינטציה לרוסיה הסובייטית, יצאו במאמרים חריפים ונחרצים כנגד הצהרה זו: העיתון "קול העם" סיים את דבריו הפסקניים בהצהרה כי "בן גוריון מספסר בדם הנוער הישראלי" והעיתון "אל-איתיחד" קורא לבן גוריון ואבא אבן, המספסרים לדבריו בדם הנוער הישראלי "ללכת ולהלחם לבדם". בית המשפט קבע כי עומד לפניו דיון מהותי: ההתנגשות בין שתי זכויות: חופש העיתונות מחד וסמכותו של שר הפנים לסגור עיתון. השאלה שעלתה לדיון: היכן נסוג חופש הביטוי מפני טובת הכלל ובטחון המדינה? בשנת 1953, בעתירתו של העיתון "קול העם" לבג"צ נגד שר הפנים שדרש לסגור את העיתון, קבע השופט אגרנט כי " היות ומערכת החוקים שלפיהם הוקמו ולפיהם פועלים המוסדות הפוליטיים בישראל מעידים כי אכן זוהי מדינה שיסודותיה דמוקרטים, יש להימנע ככל האפשר להגביל את חופש הביטוי. שר הפנים רשאי לאסור הופעתו של עיתון בשל דבר שפורסם בו, רק אם הפגיעה בביטחון המדינה ובשלום הציבור היא קשה, רצינית וחמורה, ורק אם קיימת ודאות קרובה כי הגשמתו של חופש הביטוי תביא לפגיעה זו". משמעות מבחן " הודאות הקרובה " - בהתנגשות חזיתית בין שלום הציבור לחופש הביטוי גובר שלום הציבור, אך בשל חשיבותו של חופש הביטוי הוא ייסוג מפני שלום הציבור רק כאשר קיימת ודאות קרובה אין די בהשערה לפגיעה בשלום הציבור כדי שייסוג חופש הביטוי. דוגמא לשני מקרים שזכו להגיע לידיעת הציבור בעקבות שימוש משפטי ב"מבחן הודאות הקרובה". פרשת קו 300 ראשית הפרשה הייתה כאשר מחבלים חטפו אוטובוס ונלכדו כאשר כמה מהם פצועים . הפלסטינאים הפצועים נהרגו לאחר הלכידה בחקירה בידי אנשי שב"כ אך שלטונות הצבא והשב"כ הסתירו זאת . צלמים של "העולם הזה" ושל עיתון "חדשות" צילמו שני אנשי ביטחון מובילים את אחד משני המחבלים שלאחר מכן דווח שנהרגו בעת המתקפה הצבאית קודם לכן . לאחר פרסום התצלומים היה ברור שכוחות הביטחון שיקרו בהודעותיהם בעניין ואמינותם נפגעה קשות. במשרד הביטחון הוחלט להקים ועדת בדיקה פנימית בראשות אלוף במילואים מאיר זורע שתחקור את העניין. בנתיים התקשרו אנשי הצנזורה הצבאית והודיעו להם כי כל פרסום בפרשה יש להעבירו קודם לצנזורה הודעה שמשמעותה הייתה שכל ידיעה מאמר ותוכנית בנושא יפסלו לפרסום. העיתון "חדשות" פרסם את התמונה שברשותו למרות הוראות הצנזורה וכתוצאה הלכו בעקבותיו עיתונים אחרים.כתוצאה הורה שר הביטחון לסגור את העיתון למשך ארבעה ימים. ונגד עורכיו הוגשה תלונה על עברה פלילית במשטרה.


ג'נין ג'נין שלושה שופטים - דליה דורנר, איילה פרוקצ'יה ואשר גרוניס - ביטלו פה אחד את החלטת המועצה לביקורת סרטים ומחזות, שאסרה על הקרנת הסרט, והתירו להקרין בישראל את סרטו השנוי במחלוקת של בכרי, המתאר את האירועים במחנה הפליטים בג'נין במבצע "חומת מגן" מזווית ראייה פלשתינית. בהחלטתם קבעו השופטים כי שאלת האמת והשקר בביטוי האנושי, וביצירה האמנותית בכלל זה, אינה יכולה לשמש בדרך-כלל עילה להגבלת חופש הביטוי, שהוא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לדעת השופטים, "גם אם כולל הסרט האמור שקרים - אין בכך עילה להסיר ממנו את ההגנה". פרקליטות המדינה הגנה בבג"ץ על ההחלטה לפסול את הסרט להקרנה "בשל הסכנה הטמונה בו לשלום הציבור ולרגשותיו". ...למרות זאת, החליטו השופטים פה-אחד לקבל את העתירה של בכרי ולבטל את החלטת המועצה. "המועצה חרגה משיקול הדעת שניתן לה ופעלה משיקולים זרים", כתבה השופטת דורנר. "למועצה אין כלים להכריע מהו אמת ומהו שקר, ואין לה מונופולין על האמת. אין לה סמכות לגלות את האמת על-ידי השתקת ביטויים שלדעתה הם שקריים. גילוי האמת בחברה חופשית ופתוחה נתון בידי הציבור, הנחשף למגוון הדעות והאמירות, ובתוכן גם אמירות שקריות".

 עבודת כיתה

• הסבירו מהו "מבחן הודאות הקרובה, "שנקבע בבג"צ "קול העם". בתשובתכם הסבירו מהי תרומתו של "מבחן הודאות הקרובה" לחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


דובר צה"ל תפקידו של צה"ל לשמור על תדמית (השם הטוב) של הצבא, ולא להגן מפני פרסום סודות צבאיים (לשם כך קיימת הצנזורה). דובר צה"ל מאשר כניסת עיתונאים לאזורים בהם פועל הצבא, או ראיון של חיילים. ראיונות שנערכו עם חיילים מוגשים לפני הפרסום לדובר צה"ל, שמאשר את פרסומם בתקשורת. פעולה זו נקראת פעולת "הדברור". דובר צה"ל קובע את הנוסח ואין לשנות אותו. דובר צה"ל פועל כאן מעל לראשיהם של העיתונאים והעורכים, והוא עשוי למנוע פרסום מידע העומד בקריטריונים העיתונאיים. מידע זה באופן אחר היה ראוי לפרסום. כיום לדובר צה"ל קשה יותר למנוע פרסום מידע, מכיוון שקיימים ערוצי תקשורת זרים ומגיע מידע רב לציבור, אך עדיין העיתונאיים הישראלים חייבים לשתף פעולה עם דובר צה"ל, אם ברצונם לסקר נושאים הקשורים לצבא. פעולה דומה לפעולתו של דובר צה"ל מקיימות גם מדינות אחרות לגבי האזורים שבהם יש מלחמה (לדוגמא ארה"ב בעיראק).


 עבודת כיתה

כיום יש הטוענים כי צה"ל פועל בתנאי שקיפות כמעט מלאים, אמצעי התקשורת הזרים (שהצנזורה לא כוללת אותם) והמקומיים נמצאים בכל מקום וכלי התקשורת הערביים מדווחים לכל העולם ולכן חוק הצנזורה הצבאית והצנזורה העצמית של דובר צה"ל, אינם מתאימים לתקופתנו. • הסבירו במילים שלכם האם צריכה להיות צנזורה צבאית? ___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


צו איסור פרסום

צו איסור פרסום הינו צו של בית משפט בישראל האוסר לפרסם אינפורמציה אודות פרשיה כלשהי. צו איסור הפרסום יכול להיות צו גורף האוסר לפרסם כל פרט הקשור לפרשיה. הצו יכול גם להיות צו חלקי האוסר לפרסם רק חלקים מן הפרשיה. צו האיסור פרסום יכול לאסור על פרסום שמות המעורבים בלבד, ולהתיר לפרסם את שאר הפרטים. הצו יכול לאסור פרסום על דוחות סודיים, מכתבים ומסמכים העוסקים בפרשיה. את הצו מוציא בית המשפט לפי בקשת המוסדות או האנשים המעורבים בפרשיה. דוגמאות לנושאים הכוללים איסורי פרסום: • איסור פרסומים מישיבות סגורות של הכנסת. • איסור פרסומים מדיונים בדלתיים סגורות בבית דין צבאי. • איסור פרסומים מבית משפט צבאי, מבית דין משטרתי או מבית דין של שירות בתי הסוהר. • איסור פרסומים על חקירות בצבא. • איסור פרסומים מבית הדין המשמעתי לשופטים או מבית הדין המשמעתי לקאדים. • איסור פרסומים מוועדות חקירה. • איסור פרסומים של דוחות מבקר המדינה, נציב תלונות הציבור ומבקרי העיריות- לפני הפרסום הרשמי שלהם. • איסור פרסום של חקירת סיבת מוות.


חשש כבד לחייה של בת ארבע וחצי הנעדרת מאז מאי

מאת שירות "הארץ"

המשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר הילדה בת ארבע וחצי מנתניה. גובהה כ-80 ס"מ, מבנה גופה רזה, שיערה שטני ועיניה כחולות

  משטרת ישראל מבקשת את עזרת הציבור בחיפושיה אחר ילדה בשם רוז, בת ארבע וחצי, תושבת נתניה. רוז נעדרת מאז מאי 2008 וקיים חשש כבד לחייה. 

שכנתה של רוז סיפרה על הילדה ואמרה, כי "רוז היתה ילדה מאוד שקטה. זה קצת מוזר לילדה בגיל שלה, לא קופצת, לא צועקת ולא מדברת".

תאורה: גובהה כ-80 ס"מ, מבנה גופה רזה. שיערה בצבע שטני וצבע עיניה כחול. כל היודע פרט אודות מקום הימצאה מתבקש לפנות ליחידה המרכזית של מחוז מרכז בטלפונים :08-9279466 / 08-9279575 או לתחנת המשטרה הקרובה לביתו. לבקשת המשטרה הטיל בית המשפט צו איסור פרסום גורף על כל פרטי הפרשה.




בית המשפט עצר את חרושת השמועות והתיר לפרסם את שמו של עורך הדין בית המשפט לענייני משפחה ברמת גן נעתר ביום רביעי לבקשת "עניין מרכזי" תנועת "עמית בלשכה לשלטון החוק" ועיתון "גלובס" לבטל את צו איסור הפרסום שניתן השבוע ואשר מנע את פרסום שמו של עורך הדין החשוד בגזילת 18 מיליון שקלים מתוך 30 מיליון מעזבונה של לקוחתו שנפטרה ממחלת הסרטן.

הבקשה הוגשה ביום ג' על ידי "עניין מרכזי" תנועת "עמית בלשכה" ועו"ד איתן ארז. מאוחר יותר הוגשה בקשה דומה על ידי עיתון גלובס שחשף את הפרשה לראשונה. לידי "עניין מרכזי" הגיע פסק דין מיום 13.12.06 המגולל את מעלליו של עורך הדין, ד"ר דורון רפואה, שמעשיו עולים על כל דמיון.

בפסק הדין נכתב כי עו"ד רפואה רוקן את הכספת של המנוחה ואמא, חסם מיד לאחר פטירתה של המנוחה בעזרת מאבטחים את כניסתם של ילדי המנוחה לביתה, וחמור מכל ניצל את אמונה של המנוחה בו, וערך צוואה לפיה 60% מהונה של המנוחה יועבר בסופו של דבר אליו, זאת כאשר המנוחה שוכבת על ערש דווי ואינה מסוגלת להבין את משמעות האמור בצוואתה. בסיום פסק הדין קבעה כב' השופטת טובה סיוון כי שמו המלא של עוה"ד לא יפורסם, על מנת להגן על פרטיותם של ילדי המנוחה הקטינים.

בדיון שנערך ביום ד' האחרון, בבקשות להסרת צו איסור הפרסום, קיבלה כב' השופטת טובה סיוון את טענת עו"ד איתן ארז שיוצג ע"י ב"כ עו"ד אורי בראון, ותנועת "עמית בלשכה" שיוצגה ע"י ב"כ עו"ד ליאור שביט ממשרד ארנון גרפי כי כל עוד לא יפורסם שמו של עוה"ד כל אחד מאלפי עורכי הדין או עורכות הדין בישראל ששמם הפרטי או ששם משפחתם מתחיל באות ר' מוחזק בידי הציבור כנוכל מסוכן שאסור לפנות אליו לטפול משפטי וכי הסרת צו איסור הפרסום חיונית על מנת להפסיק את חרושת השמועות שהתפשטה והטילה כתם כלל ציבור עורכי הדין בארץ. בהחלטתה קיבלה כב' השופטת טובה סיוון את הטענה וקבעה כי מקצוע עריכת הדין הינו מקצוע ייחודי בעל מאפיינים מעין פומביים, ולפיכך יש לשקול גם את ההיבט הפומבי הזה להתחשב באינטרס של כלל ציבור עורכי הדין, ולפרסם את שמו של עו"ד דורון רפואה.

יצויין כי בפתיחת הדיון שנערך ביום ד' האחרון, הדגיש ב"כ ילדי המנוחה כי הוא תומך בבקשה להסרת צו איסור הפרסום, שנועד מלכתחילה להגנה על פרטיותם של ילדי המנוחה. עובדה זו לא הפריע לעו"ד דורון רפואה לטעון כי יש להשאיר את צו איסור הפרסום על קנו, למרות שלא להגנתו שלו הוא נועד מלכתחילה. כמו כן דחתה כב' השופטת טובה סיוון את טענותיו של עו"ד דורון רפואה לפיהם לא הייתה לא הזדמנות לטעון את טענותיו, וכי יש לדחות את הפרסום עד לאחר ההחלטה בערעור שהוא מתעתד להגיש, בקובעה כי פרסום פסק הדין אינו עונש אלא חלק מהליך המשפטי, ואין כל סיבה לעכבו.

לבסוף קבעה כב' השופטת כי עקרון פומביות הדיון הינו עקרון מקודש ומרכזי במשפט הישראלי, ומהווה השתקפות של ערכי החברה. עקרון זה, וכמוהו חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, גוברים במקרה זה על האינטרס של עו"ד דורון רפואה לשם טוב פרנסה ועיסוק ועל כן יש להסיר את צו הפרסום.



סוב- יודיצה

הסוב- יודיצה הוא כלל נוסף שמעוגן בחוק הישראלי ומטרתו להגן על האדם במקרה של התנגשות בין חופש העיתונות לבין זכויות נוספות, במקרה זה, הזכות למשפט הוגן. סוב- יודיצה= אסור לכלי תקשורת לחוות דעה בנושא הנמצא בדיון בבית המשפט, בטרם ניתן פסק הדין.

ההיגיון מאחורי העיקרון הזה, נעוץ בחשש שבבואו לדון בתיק, עשויה דעת השופט להיות מושפעת מהפרסום בתקשורת, וייפגע שיקול דעתו המקצועי. למעשה, החוק מבקש להגן על חשודים, בני משפחותיהם ואף על העדים מהנזק שהפרסום התקשורתי עלול לעשות להם. לפיכך: "לא יפרסם אדם דבר על עניין תלוי ועומד בבית המשפט, אם יש בפרסום כדי להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו". ע"פ חוק זה, מותר להביא ציטוטים מישיבות פומביות של בית המשפט, אך פרשנות וביקורת אסורות, משום שהן נחשבות להבעת דעה.





בג"ץ העיר לגזית אבל לא יעמידו לדין

שופטי העליון העירו שלשום לגבי גזית על התבטאות שלו בטלוויזיה לגבי עונשו של עבריין מין, אך לא הסכימו לדרישת הסניגורים להעמידו לדין/ שמואל מיטלמן / מעריב / 4 מרץ, 2003

בג"ץ דחה שלשום עתירה של עבריין מין שביקש להעמיד לדין פלילי את שדר הטלוויזיה גבי גזית בשל עבירת סוביודיצה במהלך שידור. השופטים תיאודור אור, דליה דורנר ואסתר חיות יפרסמו את נימוקי פסק דינם במועד אחר אולם העירו לגזית ולסניגורו, עו"ד ישגב נקדימון, שהתבטאותו באותו שידור "לא היתה ראויה ואל לו לחזור על המעשה בעתיד". חיים גלעד קובי הורשע בבית המשפט המחוזי בירושלים בעבירות של מעשים מגונים, מעשים מגונים בכוח ואונס ילדה בת שמונה וחצי ונדון לשנתיים מאסר בפועל. הפרקליטות ערערה לבית המשפט העליון על קולת העונש ודרשה להחמירו, והוא מצידו עירער על ההרשעה. באותו ערב, 15 בינואר 2002, בתוכניתו "הלילה עם גבי גזית" בערוץ 2, דן השדר בשאלה האם שופטים מגלים מידה רבה מדי של רחמים כלפי עברייני מין. בתוכנית ההשתתפו שופט בדימוס ושני עורכי-דין. גזית סיכם את הדיון באומרו כי כאשר יגיעו לעונש המקסימלי על עבירות כאלה, "נתכנס שוב ונברך על המוגמר". סניגוריו של קובי, עוה"ד ראובן ורוזט בר חיים, ביקשו מבג"ץ להעמיד לדין את גזית בגין עבירת סוביודיצה ולבטל את ערעור המדינה בטענה ש"גזית בעצם המליץ להחמיר בעונש של קובי והזהיר את בית המשפט שהוא עוד ישוב לדון בעניין כאילו בית המשפט תחת פיקוחו". בינתיים זיכה בית המשפט העליון את קובי מאונס אך הותיר את הרשעתו במעשים מגונים ולא התערב בעונש. למרות זאת ניסו סניגוריו של קובי לשכנע את בג"ץ להעמיד את גזית לדין, אך סגן בכיר לפרקליטת המדינה, עו"ד אייל ינון, ביקש מבג"ץ לדחות את העתירה. הוא הסכים שההתבטאויות היו חמורות וכי גזית לא היה צריך לעסוק בהן, ציין שהיועץ המשפטי לממשלה ופרקליטת המדינה שיגרו מכתב אזהרה בעניין זה לגזית ולערוץ השני, והזכיר שמדובר בעיתונאי שמעד רק פעם אחת. גזית עצמו טען באמצעות עו"ד ישגב נקדימון שלא ביצע עבירה, שמשתתפי התוכנית הביעו דעות בעניין ציבורי מובהק ולא התכוונו להשפיע על הערעור.


הסתה

מהי הסתה? נהוג לערוך אבחנה בין הטפה לבין הסתה:

הטפה= השמעת דברים כדי להשפיע ולהפיץ רעיון כלשהו – בגדר המותר. הסתה= שיסוי, פיתוי לדבר עברה. – בגדר האסור. הסתה היא פיתוי לדבר עבירה, ניסיון לשכנע אדם/אנשים לבצע מעשה שלילי, בד"כ פשע. בישראל האיסור להסתה מעוגן במספר סעיפים בחוק העונשין. בשיח הציבורי הישראלי משתמשים במונח 'הסתה' גם כנגד ביקורת חריפה שאין בה קריאה ישירה לביצוע מעשה אסור. דברי הסתה הם ביטויים אשר עלולים, בדרגה גבוהה של סבירות, להביא לפגיעה באדם או במספר אנשים. ביטויים כאלה קרויים גם ביטויי מעשה משום שקשה להבחין ולומר ביחס אליהם היכן נגמר הביטוי ומתחיל המעשה.


דוגמאות להסתה: • 30 באוקטובר 1993 הופצו סטיקרים באור עקיבא, "צריך להרוג את רבין". הסטיקרים שחולקו בעת ביקורה של שרת העבודה דאז, אורה נמיר, הינם בגדר הסתה מובהקת: המטרה מופתה, ננקב שמה וגם נאמר מה צריכה להיות אחריתה: מוות. גיל שרון ואהובה ואנונו אשר הפיצו את דבר ההסתה הבוטה זכו לעונשי מאסר מגוחכים. בית המשפט הרשיע אותם לאחר שהודו והביעו חרטה וגזר עליהם שלושה חודשי מאסר בפועל שאותם ריצו בעבודות שירות, חצי שנה על תנאי וקנס של 1,500 שקל.

• שלטי הפוטומונטאז' של רבין במדי איש אס.אס. נאצי שהונפו בעת ההפגנה בכיכר ציון באוקטובר 1995. באותה תקופה לא נעשה דבר לתפוש את המנאצים ולהעמידם לדין בעוון הסתה פרועה וקריאה לרצח שהרי ברור מה אחריתו של נאצי. מדובר בהכשר בוטה ומפורש לרצח. דומני כי היתה זו הפעם הראשונה בה הולבש מנהיג פוליטי בישראל במדי אס.אס. על מנת להעביר מסר מסית. רק לאחר ההתנקשות בחיי ראש הממשלה, יצחק רבין, נזעקו זרועות השלטון והחוק לתור אחר המסיתים ולהעמידם לדין. יצויין כי נסיבות אותו מקרה לוטות עדיין בערפל, כפי הנראה עקב מעורבות השב"כ בייזום הביטוי המסית.

• בחודש ספטמבר 1994, כשבעה חודשים לאחר הטבח שערך ברוך גולדשטיין במערת המכפלה בפברואר אותה שנה, פירסם הרב יצחק גינצבורג, ראש ישיבת קבר יוסף בשכם, פמפלט המסית במפגיע נגד ערבים הקרוי "ברוך הגבר: חמש מצוות הלכתיות למעשהו של הקדוש ברוך גולדשטיין". בפמפלט ארסי זה הצדיק הרב גינצבורג מבחינה הלכתית את הרצח המתועב והביע התפעלות מהמעשה הנורא. באותה עת לא הועמד לדין הרב על דברי ההסתה שהפיץ.

• אביגדור אסקין הפיץ בספטמבר 1995 את קללת ה"פולסא דנורא" נגד יצחק רבין ואף צולם בעתונות בשעת תפילה מול מעון ראש הממשלה. נגד אסקין לא ננקטו כל צעדים למרות שמדובר בתפילה למות רבין. רק לאחר שמר אסקין הופיע בטלוויזיה לאחר ה- 4 בנובמבר 1995 ואמר כי "תפילתנו התגשמה במלואה" טרחו כוחות הבטחון לחפש אחריו.

• קריאה לרצוח ערבים (מוות לערבית), חרדים (דרוס כל דוס), שמאלנים (פושעי אוסלו) או מתנחלים (מתנחל טוב זה מתנחל מת), נחשב בגדר הסתה.




למעשה, איסור פלילים על התבטאויות טומן בחובו דיכוי פוטנציאלי של חופש הביטוי והעיתונות, אולם יחד עם זאת, נראה ששום דמוקרטיה אינה יכולה להתקיים ללא איסורים כאלה.

בספר החוקים שלנו מצויים כמה חיקוקים פליליים הכוללים איסורים על פרסומים מתסיסים. כולם חלים על העיתונות, אך רק מקצתם יושמו כלפיה בפועל. חוק העונשין, תשל"ז-1977 קוצב עד חמש שנות מאסר למי שמפרסם, מדפיס או משעתק פרסום ויש בו כדי להמריד. החוק מגדיר את המונח להמריד כאחת מאלה: המרדה: 1.להביא לידי שנאה, בוז או אי-נאמנות למדינה או לרשויות השלטון או המשפט שלה שהוקמו כדין.

2. להסית או לגרות את יושבי הארץ שינסו להשיג, בדרכים לא כשרות, שינויו של דבר שיסודו בדין.

3. לעורר אי רצון או מורת רוח בקרב יושבי הארץ. 4. לעורר מדנים ואיבה בין חלקים שונים של האוכלוסין.

יחד-עם-זאת, החוק קובע כמה טענות הגנה לנאשם בהמרדה, המקהות במידת-מה את אופיו העריץ של האיסור. פרסום לא ייראה כהמרדה אם מגמתו איננה אלא אחת מאלה: 1. להוכיח שהממשלה הוטעתה או טעתה במעשה שעשה; 2. להוקיע טעויות או פגמים בדיני המדינה או בסדריה, או במוסד ממוסדותיהם שהוקמו כדין, או בסדרי השלטון והמשפט, וכל כדי להביא לידי תיקון הטעויות או הפגמים; 3. לשכנע את אזרחי המדינה או יושביה שינסו להביא בדרכים כשרות לשינוי דבר שיסודו בדין. 4. להוקיע, מתוך מגמה לסלק, דברים המעוררים או העלולים לעורר מדנים או רגשי עוינות בין חלקים שונים של האוכלוסייה.

בתקדים עקרוני משנת 1989 קבע בית המשפט העליון כי על מנת להרשיע בפרסום ממריד אין צורך שהפרסום יכלול קריאה למעשה אלימות ספציפי. ממילא אין גם צורך להוכיח שתוכן הכרוז עלול - בהסתברות כזו או אחרת - לגרום לאלימות.


  • ראוי לציין, כי אכיפת האיסורים הפלילים על פרסומים מתסיסים בכלל, ועל פרסומים כאלה בעיתונות בפרט, היא נדירה למדי.
 עבודת כיתה

באוקטובר 1995 נערכה הפגנה גדולה נגד הסכמי אוסלו וממשלת רבין בכיכר ציון בירושלים. באותה הפגנה הונפו פלקטים בהם נראה ראש הממשלה יצחק רבין לבוש במדי אס.אס. של הצורר הנאצי הימלר (תמונת פוטומונטאז'). עורך "ידיעות אחרונות", משה ורדי, הורה לדווח כי הונפו שלטים אלה אך לא להראותם... לעומת זאת "מעריב" בחר לפרסם את התמונות. • האם מקרה תמונת הפוטומונטז' של ר"ה יצחק רבין ז"ל הוא בגדר 'הסתה'? נמק והסבר את המושג הסתה. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

לאחר ההתנקשות בחיי ראש הממשלה, יצחק רבין, הזהיר היועץ המשפטי לממשלה דאז, מיכאל בן יאיר, את אמצעי התקשורת שלא לקיים ראיונות עם מסיתים ומנאצים ולשמש להם במה. האם לאור זכות הציבור לדעת, ותפקיד התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה יש לקיים את הראיונות, או האם יש למנוע את שידורם לאור מבחן הוודאות הקרובה? • הבע/י את דעתך ונמק/י תוך כדי הסברת שלושת המושגים המסומנים בקו תחתון. ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________


פקודת העיתונות

פקודת העיתונות נוסחה כבר בשנת 1933, תפקידה להסדיר את מעמדה הפורמלי (רשמי) של העיתונות הכתובה בישראל, ולהגדיר גם את היחסים בינה ובין הממסד הפוליטי. פקודת העיתונות מופיעה כיום בספר החוקים הישראלי, וכתובים בה הכללים הבאים: • אין להדפיס או להוציא לאור שום עיתון בישראל, אלא אם כן קיבל בעליו תחילה רישיון בחתימת הממונה על המחוז. • העיתון ובית הדפוס בו הוא מודפס זקוקים לרישיון. • עורך העיתון חייב להיות לפחות בן עשרים וחמש, בעל תעודת בגרות מוכרת, מסוגל לדבר, לקרוא ולכתוב בשפה שבה יופיע העיתון, וללא עבר פלילי.


לשון הרע הזכות לשם טוב מול חופש העיתונות

המונח "שם טוב" מתייחס לדימויו של האדם בעיני אחרים. הזכות לשם טוב היא אחד המרכיבים של הזכות לכבוד. פגיעה בשמו הטוב של אדם פוגעת וגורמת נזק. כאשר מפרסמים ברבים מידע המציג את האדם באור שלילי, ומעורר כלפיו לעג, בוז או שנאה - הרי זו פגיעה בשמו הטוב, המוגדרת בחוק כ"לשון הרע".

לשון הרע מוגדר בסעיף הראשון לחוק כדבר שפרסומו עלול - 1. להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם. 2. לבזות אם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו. 3. לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, במשלח ידו, בעסקו או במקצועו. 4. לבזות אדם בשל מוצאו או דתו.

חוק איסור לשון הרע (התשכ"ה - 1965) קובע כי פרסום לשון הרע הוא עוולה אזרחית ועבירה פלילית, יחד עם זאת מעניק החוק הגנה למי שמפרסם לשון הרע במקרים הבאים: 1. אם הדבר שפורסם היה אמת - העיתונאי או הנתבע חייב להוכיח "אמת דברתי". 2. אם יש בפרסום עניין ציבורי. 3. אם הפרסום היה בתום לב.

השאלה של פגיעה בשם הטוב יש בה חשיבות מיוחדת לגבי דמויות ציבוריות ובעיקר לגבי נבחרי ציבור. פעולותיהם של אלה הן בעלות עניין ציבורי, יש אף הטוענים כי זהו הסיכון שלוקח על עצמו איש ציבור, מעצם מעמדו - סיכון שייפגע שמו הטוב, ובניגוד לאדם פרטי יש לו אמצעים, ידע ונגישות לכלי התקשורת ובכוחו להגן על שמו הטוב אם יפגע. לכן החוק מבחין בין מידע נכון למידע שקרי. החוק מגן על נבחרי הציבור מפני הצגת דימוי מוטעה שלהם בציבור, אך אינו מגן עליהם מפני הצגת עובדות מביכות, כאשר הן נכונות.






כינו את שכנותיהן "זונה" ו "בת זונה" – וישלמו פיצויים עתי"ם, מעריב 15.6.2000 בית משפט השלום בתל-אביב חייב באחרונה אם ובתה "לשלם 15,000 ש"ח כפיצויים (בערכים של שנת 95) לשכנותיהן, גם אם ובתה, לאחר שיכינו אותן "זונה" ו"בת זונה" לאוזני עוברים ושבים וכן הפיצו בשכונה שמועה, כי הבת "שוכבת עם ערבי". השופטת רונית פינצ'וק קבעה, כי למרות שפרסום לשון הרע היה מקומי והתובעות אינן מפורסמות, הרי שנעשה בסביבת חייהן, מקום בו קיימים קשריהן החברתיים ובו מצוים האנשים האמורים לחוש אליהן כבוד והערכה. "כל ארם זכאי לכבודו ולשמו הטוב, וכן לפיצוי הולם כאשר בסביבה המצומצמת בה הוא חי מופצת לשון הרע השמה אותו ללעז ולבוז על-ידי בני הסביבה", קבעה השופטת בהחלטתה.

 יצויין, כי לשון הרע שהופצה לשכנים של התובעות, נודע להן לאחר שהבחינו כי מצביעים עליהן ומתלחשים וכן מדברי חברות של הבת. לאחר שהנתבעות הכחישו את המיוחס להן, הסכימו הצדדים

שהתביעה תוכרע על-פי תוצאות בדיקת פוליגרף אותה עברה שכנה אחרת, שהעידה על הדברים שאמרו לה הנתבעות. עוד ציינה השופטת, כי לשון הרע נמנית עם העוולות שאינן דורשות הוכחת נזק. עוד הוסיפה השופטת, כי קשה לאמוד את הפיצוי שישיב את מצבו של הנפגע לקדמותו או שיעניק לו בעתיד שמחה ואושר שיהיו משקל נגר לסבלו. השופטת ציינה, כי במקרה זה הפיצו הנתבעות את לשון הרע בידיעה ברורה כי אין בה אמת (כפי שהודו בבית משפט) ואף לא הביעו חרטה. יצויין, כי הרקע להוצאת לשון הרע היתה גירושיו של בנה של הנתבעת מבתה של התובעת ושובו להתגורר בבית אמו. המשפחות מתגוררות באותו רחוב בהרצליה. נמסר, כי האם הנתבעת אמרה לאחת השכנות, כי בנה עזב את התובעת מאחר ש"היא שוכבת עם איזה ערבי". כמו כן, בכל עת שנפגשו הצדדים הניצים ברחוב, קיללו הנתבעות את התובעות וכינו אותן בשמות גנאי.



חוק הגנת הפרטיות

מדוע אנו זקוקים לחוק שישמור על הפרטיות? למה אנשים רוצים פרטיות?

אם אתם הייתם צריכים לנסח חוק בנוזא הגנת הפרטיות, מה הייתם כותבים? אילו סעיפים יהיו בחוק זה? בדבריו על חוק הגנת הפרטיות אמר שר המשפטים שמואל תמיר: "החוק נועד לאפשר לאזרח עולם פרטי משלו, בלתי-חדיר, שהזולת (האחר) לא יהא רשאי לפלוש לתוכו אלא למטרות מוצדקות וסבירות".

פרטיות ושם טוב – מתוך תקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל, 1996: "לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ללא הסכמתו של אדם דבר הנוגע לפרטיותו או שמו הטוב והעלול לפגוע בו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום במדיה הראויה. פרסום דבר כאמור מצריך כרגיל בירור מוקדם עם הנוגע בדבר ופרסום הוגן של תגובתו".

הגנת הפרטיות מול חופש העיתונות:

התפיסה הדמוקרטית מכירה בזכות האדם לפרטיות ומגנה עליו מפני חדירה לענייניו הפרטיים. עם זאת בהיותו של אדם חלק מחברה מכירה תפיסה זו בקיומו של "אינטרס ציבורי", המצדיק, במקרים מסויימים, פגיעה בפרטיות. החוק להגנת הפרטיות (התשמ"א - 1981) מבחין בין פרסום פוגע בפרטיות אשר בידיעתו יש תועלת לציבור, ובין הפרסומים הבאים לספק סקרנות ויצר רכילותי שאף הם "מעניינים את הציבור" אך אין בידיהם משום תועלת ציבורית. כאשר מדובר בדמויות ציבוריות - נבחרי ציבור, בעלי תפקידים ציבורים, שחקנים, ספורטאים וכדומה ברור לנו כי מדובר באנשים שנמצאים, על פי בחירתם, בעמדה הממקדת אליהם התעניינות ציבורית. לכן יש לגיטימיות (לגיטימי - מותר, מוצדק) בפרסומים על אנשים אלה, גם כאשר יש בפרסום משום פגיעה בפרטיותם. ככל שהאדם נמצא בעמדה ציבורית בכירה יותר ובעלת השפעה על חיי הציבור, כך קיים "אינטרס ציבורי" רב יותר בידיעת עובדות על חייו הפרטיים.

אך האם מותר לפרסם כל מידע? יש הטוענים כי כאשר מדובר בנבחרים, כל מידע הוא רלוונטי. בארה"ב למשל, חייהם הפרטיים של הנשיא ושל פקידי הממשל הבכירים, "זוכים" להתעניינות נרחבת מצד התקשורת והציבור וכך, למשל, יחסי הנשיא קלינטון עם אשתו ועם נשים אחרות נידונו בתקשורת האמריקאית, באינטנסיביות. בישראל נהוג להבחין, גם לגבי נבחרי ציבור, בין מה שנוגע לתפקודם במשרה הציבורית לבין חייהם הפרטיים. כך, כשנתברר מצבו הנפשי הקשה של ראש הממשלה מנחם בגין, לאחר מלחמת לבנון, והיה חשש כבד לפגיעה בכושרו ויכולתו לשאת באחריות המוטלת עליו, עסקה בכך התקשורת רבות. התקשורת הישראלית עוסקת פחות מהתקשורת האמריקאית בפרשיות אינטימיות בחייהם של חברי כנסת ושרים.

בשנים האחרונות, נמתחה בקורת קשה על תפקוד התקשורת בעת דיווח מהשטח, בעת פיגועים. הטענה היתה כי למרות שבפיגוע חבלני יש עניין ציבורי רב, לא מוצדק בשם "העניין הציבורי" לפרסם צילומים של פצועי ונפגעי הפיגוע, מבלי לקבל את רשותם או את רשות משפחותיהם.


בקורת רבה נשמעה על סיקור הפיגוע ברחוב דיזנגוף, כשפורסמו צילומים רבים של גופות וחלקי גופות. טענה זו על פגיעה בפרטיות נשמעת גם על צילומי הלוויות חיילים וחדירה לפרטיות משפחות אבלות, ללא אישורם המוקדם.

מהי פגיעה בפרטיות?

החוק לא ניתן להגדרה ברורה. אומנם בסעיף 2 לחוק ניתנות כמה דוגמאות ברורות של הפגיעה, אך בסוף הרשימה מופיעות שתי הגדרות מעורפלות: א. פרסומו של עניין הנוגע לצנעת חייו האישים של האדם. ב. שימוש בידיעה על ענייניו הפרטים. מהי משמעות הפגיעה בפרטיות? ברור שבשני הסעיפים האחרונים ניתן להכליל לא רק פרסום על "חיי האהבה והמשפחה של האדם, נהגיו המיניים, תחביביו אלא גם על הכנסותיו, חובותיו וחשבונותיו" וכדומה. סעיף 2 לחוק מונה ומגדיר כמה פגיעות ספציפיות בפרטיות, אשר כמעט לכולן עשויה להיות נגיעה לעבודת העיתונאי, אם בשלב פרסום החומר ואם באיסופו: • בילוש או התחקות אחר אדם העלולים להטרידו. • ציתות (האזנה) לשיחה או הקלטה ללא רשות משתתפיה (אם העיתונאי חלק מהמשתתפים ניתן לפרסם). • צילום אדם ברשות היחיד (גם אם אין מפרסמים את הצילום) וכן פרסום תצלום, גם ברשות הרבים אם הדבר עלול להשפילו. • העתקה או שימוש במסמך בלי הסכמת הכותב • שימוש בשם אדם, כינויו, תמונתו או קולו לשם רווח. • פרסום על מצב בריאותו של אדם.


מתי פגיעה בפרטיות מותרת?

א. הסכמת הנפגע לפרסום - יש הטוענים כי כל איש ציבור מביע הסכמה - בעצם מעורבותו הציבורית - לכך שיפלשו לצנעת חייו. ב. על פי החוק, גם פגיעה שלא בהסכמה מותרת אם יוכיח העיתון אחת משתיים אלה: • הפרסום היה אמת (או בלשון החוק לא כוזב) • היה בו עניין ציבורי המצדיק אותו - עניין ציבורי בצנעת חייו של איש ציבור עשויה להתעורר כאשר ענייניו הפרטים משליכים על תפקודו (לא כל דבר המעניין את הציבור והמעורר סקרנות ומציצנות) או: הייתה קיימת חובה מקצועית לפרסם. למשל: איש ציבור חולה שמחלתו פוגעת בכושר שיפוטו. לדוגמא - מנחם בגין ראש הממשלה במלחמת לבנון חלה במחלה כלשהי - דיכאון. כאן התקשורת הייתה צריכה לדווח על מצבו, אך נמנעה מלעשות זאת. לעומת זאת, לאחר שפרש מכהונתו והסתגר בביתו, והיה ברור לגמרי שלא ישוב לפוליטיקה, התקשורת ארבה לו וניסתה לחדור לביתו. כאן, היתה חדירה מיותרת לפרטיותו.





בחדרה זה נראה קצת אחרת

לא היינו מאמינים שיגיע היום ובו נכתוב את המילים הבאות: סרטון סקס ובו מוצגת עובדת עיריית חדרה כשהיא משתעשעת עם אישה אחרת מרטיט את העיר אלעד הופר , מעריב 4/3/2007 11:17

קלטת סקס לוהטת משגעת בשבוע האחרון את עיריית חדרה. בקלטת, המופצת ברשת האינטרנט, נראית אחת מעובדות העירייה בפעילות מינית עם בחורה. העובדת המצולמת, בחורה נשואה עם ילדים, אינה מגיעה לעבודה מאז שהופצה הקלטת.

הכל החל ביום חמישי שעבר, כששמועה החלה לעבור בין עובדי עיריית חדרה על אודות סרטון קצר בין שתי דקות וחצי, ובו נראית אחת מעובדות העירייה במערומיה. "השמועה פשטה בעירייה כמו אש בשדה קוצים", מספר אחד מעובדי העירייה, "באותו רגע כולם הפסיקו לעבוד, והתבוננו בבחורה העירומה".

הסרטון הופץ ברשת האינטרנט באמצעות תוכנת שיתוף הקבצים emule, וכך יכול היה כל עובד עירייה להוריד את הסרט ולצפות בעמיתה לעבודה בסצינות הלוהטות. בקלטת נראית העובדת כשהיא שכובה עירומה על מיטה, ולצדה אישה נוספת, עירומה אף היא. השתיים צולמו כשהן מתנשקות ונוגעות זו בזו במקומות המוצנעים. הן צולמו על ידי גבר שהלהיב אותן להמשיך ולהתגפף, ואף הביא להן אביזר מין.

העובדת המצולמת היא בחורה נשואה עם ילדים, דבר שהוביל חלק מעובדי העירייה למתוח ביקורת על הצפייה הממושכת. "צריך לזכור שמדובר בצנעת הפרט", אמר עובד בעירייה, "הרי זו בחורה נשואה עם ילדים. אני לא חושב שמה שצריכים להתעסק בו עובדי ציבור, זה להיות מול האינטרנט כל היום-בטח לא מול תכנים שכאלה". "היה קשה לראות את זה", מספר עובד עירייה נוסף, "אני בטוח שהבחורה הזו לא תיארה לעצמה שזה יגיע לרשת האינטרנט. באותו יום שהופץ הסרט, היא כבר לא הגיעה לעבודה".

מסתבר שהסרטון הלוהט של עובדת העירייה הכה גלים גם מחוץ לכתלי העירייה. השמועה פשטה בקרב תושבי חדרה והביאה לכך שאזרחים סקרנים רבים צפו במעלליה של העובדת בחדר המיטות. "אני בכלל לא עבדתי בעירייה באותו יום", סיפר אחד העובדים, "ועדיין הגיעה לאוזניי השמועה אודות הסרט".


  חומר למחשבה:

• דוגמא זו של פגיעה בפרטיות ממחישה את הקלות בה ניתן להפר את חוק הגנת הפרטיות בעידן האינטרנט. האם בעידן "השמיים הפתוחים" ניתן לאכוף חוק זה?


אתיקה עיתונאית הגבלות שהעיתונאים לוקחים על עצמם מתוך בחירה


ההבחנה בין חוק לאתיקה:

במדינות דמוקרטיות קיים חופש ביטוי. אך האם תמיד חופש הביטוי הוא מוחלט? האם לכל אחד מותר לומר את מה שהוא רוצה לכל אחד אחר? האם לא רצוי שהחברה תטיל על עצמה הגבלות, כדי למנוע פגיעה? חישבו רגע על עצמכם: האם מי שתמיד 'אומר את הכל בפנים' הוא אדם פופולרי? האם הוא תמיד צודק? האם אין בהתנהגות הזו גורמים שיכולים לעורר מהומות ופרובוקציה? כאשר עסקנו בנושאים הקשורים לחופש הביטוי, עסקנו גם בנושאים הקשורים להגבלות החלות על חופש הביטוי. הגבלות אלה קשורות לנושאים ביטחוניים, (צנזורה) וגם נושאים חברתיים (שמירה על כבוד האדם). עד עתה, עסקנו בנושאים המוגדרים על פי חוק. החוק קובע בצורה ברורה מה נחשב כעבירה על החוק, ומה יהיה עונשו של מי שיפר את החוק. החוק (במדינה קיימים חוקים רבים גם בנושאים אחרים) הוא מסגרת פורמלית, נקבע על ידי המערכת המחוקקת. אולם במקביל למערכת החוק הפורמלית, התגבשה אצל העיתונאים מערכת של הגבלה עצמית, מרצון, והיא מסגרת האתיקה המקצועית של העיתונאים. זוהי מערכת של הגבלות שהן בלתי פורמליות. הן לא מנוסחות כחוק שנקבע על ידי המדינה. אלה הם כללים אשר נקבעו על ידי גופים שונים העוסקים בתקשורת – כמו תקנון האתיקה של מועצת העיתונות בישראל, או תקנון האתיקה של רשות השידור – במוכנה גם מסמך נקדי, על שם מי שכתב את המסמך – נקדימון רוגל. חשוב לציין, כי הציות לכללי האתיקה המקצועית נעשה מרצונם החופשי של העיתונאים, והוא קשור בעצם לנורמה חברתית או נורמה מקצועית של מי שעוסק בעיתונאות ובתקשורת.


 עבודת כיתה


• הסבירו מהו ההבדל בין חוק לאתיקה?

________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


האתיקה העיתונאית

העיתונאות זכתה לכינוי "מעצמה". לעיתונאי יש כוח רב מכיוון שפרסום מידע על האנשים יכול לפגוע ולהרוס. השלטון ואנשים טוענים כי יש להגביל את התקשורת. העיתונות, שיודעת שניתן להגבילה, מבינה שאם לא תפקד על עצמה, יוטלו עליה מגבלות חמורות יותר, ולכן בחרה להגביל את עצמה, ולהטיל על עצמה כללי עבודה וצנזורה.

מדוע מגבילים העיתונאים את עצמם? 1. שמירת טובת הציבור 2. שמירת העיתונות • בעלי העיתון מעדיפים להימנע ממשפטים ולכן יוצרים חוקים של עשה ואל תעשה. • עשית סדר בבלגן- הדרכה לעיתונאים חדשים. • אם העיתונאים לא יגבילו את עצמם, החוק יגביל אותם. • עצם זה שיש חוקים כתובים- מעלה את הסטאטוס.





מועצת העיתונות בישראל מועצת העיתונות בישראל, הנתפסת כגוף העליון של מוסד התקשורת בישראל (כספי ולימור, 1992), היא המנסחת את כללי האתיקה של העיתונות ואמורה לפקח על מימושם. המועצה הוקמה בשנת 1963 כגוף וולונטרי, [התנדבותי] במתכונת שאימצה במידה רבה את דפוסי פעולתה של מועצת העיתונות בבריטניה ושל מועצות דומות במדינות אחרות. (בבריטניה עצמה בוטלה מועצת העיתונות בשנת 1991, ובמקומה הוקם גוף חדש - ועדת התלונות של העיתונות, המטפלת בתלונות נגד העיתונות). שלושים אחוזים מחברי המועצה הם נציגי העיתונאים, שלושים אחוזים הם נציגי המוציאים לאור והבעלים וארבעים אחוזים הם נציגי ציבור. בראש המועצה עומד נציג ציבור.

תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות בישראל: זהו מסמך העוסק בהגדרת כללי הפעולה של המערכת התקשורתית וכמו כן ה"אני מאמין" של קהילת התקשורת. המסמך גם מגדיר שורה של כללי עשה ואל תעשה לעיתונאים. התקנון נועד לגבות את העיתונאי בתהליכי איסוף המידע ופרסומו. אך הוא גם מטיל עליו הגבלות וסייגים במגעיו עם מקורות המידע או בפרסום. כללי האתיקה אינם קובעים על מה לדווח, אלא רק איך לדווח. קיומם של כללי האתיקה נעה מתוך הסכמה שמרצון. בישראל מופקדת מועצת העיתונות על הנושא והיא הכתובת לתלונות על הפרת הכללים. עיתונאי המפר את הכללים מועמד לדין משמעתי ולא פלילי. בשנת 1996 אישרה המועצה תקנון שבו הוגדרו מחדש גם המטרות והתפקידים שלה: 1. לשמור על חופש העיתונות בישראל; 2. להיאבק נגד מגמות, שיש בהן כדי להגביל אספקת מידע בעל עניין לציבור, ולהבטיח גישה חופשית אל מקורות מידע וחיסוין מקורות של המידע העיתונאי. 3. לקבוע כללי אתיקה לעיתונות, לשקוד על קיומם ולטפל בתלונות על הפרתם. 4. לפעול למען קידום הרמה המקצועית של העיתונות, ובכלל זה ליזום ולארגן השתלמויות, כנסים, ימי עיון והרצאות, ולפרסם מידע וחומר הדרכה באופן עצמאי או בשיתוף פעולה עם אחרים. תקנון האתיקה המקצועית של מועצת העיתונות נועד להיות התקנון המחייב בכל הקשור למותר והאסור בעשייה העיתונאית. אלא שהתקנון, שקבע סייגים אתיים, לא יצר כלי ענישה יעיל ומשמעותי, שאפשר להפעילו נגד עיתונים ועיתונאים שהפרו את כללי האתיקה. ואמנם, מדי פעם נמתחה ביקורת ציבורית על כך שמועצת העיתונות איננה ממלאת את תפקידיה כיאות.

בעמוד הבא, מובאים בפניכם סעיפים נבחרים מתוך תקנון מועצת העיתונות.





סעיפים נבחרים מתוך תקנון האתיקה של מועצת העיתונות יושר והגינות • עיתון ועיתונאי יפעלו ביושר, בהגינות וללא מורא. • הבטיחו עיתון או עיתונאי למקור שהידיעה שמסר או הדעה שהביע לא יפורסמו, לא יימסרו אלה לפרסום אף אם יש בהם ענין לציבור. נאמנות לאמת • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ביודעין או ברשלנות דבר שאינו אמת, אינו מדוייק, מטעה או מסולף. • לא יימנעו עיתון ועיתונאי מלפרסם מידע שקיים עניין ציבורי בפרסומו, לרבות בשל לחצים פוליטיים, כלכליים או אחרים וכן בשל חרם או איום בחרם מודעות. • לא יובאו דברים בשמו של אדם אלא אם הם מובאה ישירה ומדויקת מפיו או ממסמך בכתב. מכתב למערכת מותר לפרסם שלא כלשונו אם כותבו לא אסר זאת מראש ואם בעריכה לא היה משום שינוי מהותי בתוכן המכתב או במשתמע ממנו. בדיקת העובדות • לפני פרסום ידיעה כלשהי, יבדקו העיתון והעיתונאי את נכונותה במקור המהימן ביותר ובזהירות הראויה לפי נסיבות העניין. • דחיפות הפרסום לא תפטור מבדיקת נכונות הידיעה כאמור. • העובדה כי ידיעה התפרסמה בעבר לא תפטור את הבא להסתמך עליה בפרסום מבדיקת מהימנות הידיעה. אוביקטיביות • עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות לבין דעות. • ידיעה המתפרסמת במסגרת של הבעת דעה יחולו עליה כללי האתיקה הנוגעים לידיעות. • פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה. • הכותרת לא תהיה מטעה. • עיתון ועיתונאי יבחינו בפרסום בין פרסומת לחומר מערכתי, באופן שלא תפורסם פרסומת הנחזית כחומר מערכתי. תיקון טעויות, התנצלות ותגובה • טעויות, השמטות או אי דיוקים שהם מהותיים בפרסום עובדות, יש לתקן במהירות, בהגינות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. בנוסף לכך תפורסם במקרים המתאימים גם התנצלות. במקרים המתאימים תינתן לאדם שנפגע אפשרות הוגנת להגיב על טעות, השמטה או אי דיוק מהותיים במהירות ובהבלטה הראויה ביחס לפרסום המקורי. קורבנות • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או נפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, לפני שהידיעה על מותו או פגיעתו של אותו אדם באה לידיעת משפחתו הקרובה מפי גורם מוסמך, אלא אם קיימות נסיבות חריגות של עניין ציבורי בפרסום לאלתר. • בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של אדם שנספה או שנפגע באופן חמור במלחמה, בתאונה או באסון אחר, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת בני משפחת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים. • בקבלת החלטה בעניין פרסום שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קורבן פשיעה, יתחשבו העיתון והעיתונאי בבקשת הקורבן שלא ליתן פרסום לפרטים אלה וישקלוה כנגד העניין הציבורי בפרסומם. הפרסום יהיה באופן, במידה וברגישות הראויים. • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של קרבן עבירת מין אלא בהסכמתו. • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי ידיעה בדבר מצב בריאותו של פצוע, קורבן פשיעה או עבירת מין אלא בהסתמך על מקור רפואי מוסמך.

  • תיקון 16.3.03) לא יפרסמו עיתון ועיתונאי כל דבר הקשור בעבר המיני של מתלוננת או מתלונן בעבירת מין, למעט מידע על קשר אישי קודם עם הנילון.
  • תיקון 18.9.08) בדיווח על התאבדויות על העיתון והעיתונאי לגלות רגישות וזהירות, ובדרך כלל ראוי להימנע מפרסום פרטים על שיטת ההתאבדות.



אפליה וגזענות • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי דבר שיש בו משום הסתה או עידוד לגזענות או לאפליה פסולה על בסיס גזע, מוצא, צבע עור, עדה, לאומיות, דת, מין, עיסוק, נטייה מינית, מחלה או נכות גופנית או נפשית, אמונה או השקפה פוליטית ומעמד חברתי-כלכלי. לא יציינו עיתון ועיתונאי איפיונים אלה אלא אם הם נוגעים עניינית לנושא הפרסום. קטינים • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שטרם מלאו לו 14 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא בהסכמת הוריו או אפוטרופסו ואם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה. • לא יפרסמו עיתון ועיתונאי שם, צילום או פרטים מזהים אחרים של מי שמלאו לו 14 שנה וטרם מלאו לו 18 שנה, בנסיבות העלולות לפגוע בשמו, בפרטיותו או ברווחתו, אלא אם קיים עניין ציבורי בפרסום המזהה ובמידה הראויה.




שימו לב, כי בצילום המצורף לכתבה טושטשו פני הילדה (קטינה):
















הגבלות פרסום בענייני קטינים

חופש העיתונות וחופש הביטוי ניתנים להגבלה, כאשר הם יכולים לפגוע בזכויות יסוד מסוימות, כדוגמאת פגיעה בקטינים. לכן, על העיתונות והעיתונאים מוטלות הגבלות פרסום שונות בכל הקשור לקטינים. כדי להבהיר מה הם הקווים האדומים בתחום חשיפת ילדים בתקשורת, הכינו מועצת העיתונות בישראל והמועצה לשלום הילד מדריך מיוחד, ואלה הם הכללים בנושא זה: • אין לפרסם דבר שיש בו כדי לייחס לקטין עבירה או שחיתות מידות, או לרמוז כי קטין ילדו אחיו, אחותו, נכדו או נכדתו של אדם שמיוחסים לו עברה או שחיתות מידות. • אין לפרסם דבר שיש בו כדי להביא לזיהויו של קטין שהוא נאשם או עד במשפט פלילי. • אין לפרסם דבר שיש בו כדי להביא לזיהויו של קטין שהוא קרבן, נאשם, עד, ניזוק או מתלונן במשפט הנוגע לעברת מין או לעברת זנות ותועבה. • אין לפרסם דבר שיש בו כדי להביא לזיהוים של מאמץ, מאומץ או הוריו. • אין לפרסם דבר שיש בו כדי לגלות כי קטין הובא לפני בית המשפט או שפקיד סעד פועל לגביו על פי חוק הנוער. • אין לפרסם שם של קטין שניסה להתאבד או שהתאבד. • אין לפרסם תמונת עירום של קטין מעל גיל תשע, בדרך המאפשרת את זיהויו. • אין לפרסם ריאיון עם קטין שטרם מלאו לו שש עשרה ללא הסכמת הוריו. אף אם ניתנה הסכמת ההורים אין לפרסם ריאיון עם קטינים שרם מלאו לרבע עשרה בעניינים הנוגעים לעברות פליליות, לשחיתות מידות או לענייני אישיות. • אין לפרסם צילום של ילד במוסד רפואי כלשהו ללא הסכמת הרופא או משפחתו של הקטין.

קטין, על פי חוק, הוא מי שטרם מלאו לו שמונה עשרה. איסורי הפרסום מוחלטים והם חלים על פרסום שמו של קטין, תמונתו, או כל דבר אחר העשוי להביא לזיהויו- ואין תוקף להסכמת הקטין או האחראי עליו לפרסום. עם זאת, בית המשפט ראשי להתיר, בנסיבות המפורטות בחוק, פרסום הנוגע לקטין, על אף האמור לעיל.


  חומר למחשבה:

• שעת הדד-ליין קרבה. ההורים אינם בבית. האם מותר לעיתונאי לראיין קטין? • מדוע זוכים הקטינים ליחס מיוחד, לגבי הגבלות המוטלות על פרסום עיתונאי?


לא רק קטינים זכאים להגנה מיוחדת של עקרונות האתיקה המקצועית. לכולם ידוע עד כמה העיסוק בנושאי אלימות מושך את הקוראים/ הצופים. לכן, כאשר מדובר באלימות, קיימת סכנה של פגיעה בפרט הן מבחינת העבירה על החוק – חוק שמירת כבוד האדם, והן מבחינת עבירה על חוקי האתיקה המקצועית. המירוץ אחר הרייטינג והצהבת התקשורת גורמים לפגיעה הבאה בנפגעים כתוצאה ממעשי אלימות: ערוץ 1 שידר אמש ב"מבט" קלטת בה מתועדים מעשי אונס והתעללות קשים שצילם נאשם באונס - במסגרת כתבה על המלחמה באלימות נגד נשים. תושב הצפון עומד בימים אלה לדין בחיפה. על-פי האישום, הוא כלא את המנקה שלו, הכריח אותה להשתכר, היכה אותה קשות - ואנס אותה מספר פעמים. לפחות באחד המקרים, תיעד הנאשם במצלמת הווידאו שלו את מעשיו. עתה, העדות המצולמת הגיעה לידי ערוץ 1. עורכי החדשות שידרו אמש את המראות הקשים - ועוררו סערה. השרה יולי תמיר אמרה כי "השידור שערוריה". היא הודיעה כי תדרוש ממנכ"ל רשות השידור אורי פורת, הסברים על שידור הקטעים המזעזעים, והבטיחה כי שידור כזה לא יישנה בעתיד. "שידור קטעי אונס במסווה של מלחמה באלימות אינם אלה סוג של מציצנות, זה הדבר הכי גרוע שאפשר לעשות לקורבנות האונס. כעת כבר לא מספיק להגיד שאונס הוא רע, אלא גם צריך להראות אותו", אמרה השרה תמיר. חברת הכנסת ענת מאור (מרצ), החליטה אף היא להגיש תלונה חריפה לפורת. "יש פה עידוד מפורש לאלימות ולאונס. כשאתה משדר קטעים כאלה, אתה נוטע את הרעיון הזה בקרב מי שמועד לפורענות. יש פה פגיעה חמורה בצנעת הפרט, למרות שטשטשו את פניה של קורבן האונס. אני דורשת לדעת, האם הבחורה האומללה נתנה את הסכמתה לשידור הקטע המשפיל. תחרות הרייטינג מורידה את שיקול הדעת בטלוויזיה, לרמה הנמוכה ביותר" אמרה ח"כ מאור. גם בנעמ"ת זעמו. יו"ר נעמ"ת חדווה אלמוג, אמרה כי "עצם שידור התצלומים, למרות טשטוש של פני הנאנסת מהווה מעין אונס שני. לא די בכך שנעשה בה פשע כה אכזרי, עתה גופה חשוף ומותר לעין כל בית בישראל". יצוין, כי במהלך השידור במבט לא טושטשו לגמרי אבריה המוצנעים של הנאנסת. אלמוג דורשת מקברניטי רשות השידור להשעות לאלתר את עורך המהדורה ששודרה אתמול. מנהלת המרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית בתל-אביב, מירב דדיה, אמרה כי "הכתבה שירתה בשידור חי את הצורך המציצני והחודרני של החברה - ובעיקר של המתעללים.

חומר למחשבה:

• איך הגיעה הקלטת לידי העיתונאי? • האם גורם נוסף הפר אתיקה מקצועית? מיהו?





בעקבות השידור השערורייתי, הועמד הכתב לדין:

כתב-אישום נגד כתב הערוץ הראשון - בגלל שפרסם ראיון עם נאנסת/ מתוך עיתון מעריב

איתי רפפורט פרסם צילומים מהאונס "לא קיבל אישור הנאנסת לפרסום"

כתב הערוץ הראשון של הטלוויזיה בחיפה, איתי רפפורט, יואשם בפגיעה בפרטיות ובקבלת דבר במרמה בגין שידור קלטת וידיאו עם מתלוננת על מעשה אונס, תוך כדי שהראה קטעים מתוך האונס עצמו כשהיא מושפלת במערומיה. לראשונה אחרי שנים רבות יואשם עיתונאי גם בסוביודיצה, שכן הקלטת שודרה בעוד שמשפטו של הנאשם תלוי ועומד. הפרקליטות הגישה אתמול את טיוטת כתב האישום לנשיא בית המשפט העליון, במסגרת בקשתה כי יורה על קיום המשפט נגד רפפורט בבית המשפט השלום בנצרת במקום בחיפה. זאת משום שרפפורט מסקר, במסגרת תפקידו העיתונאי, את בתי המשפט בחיפה. בכתב האישום המיועד נאמר, כי בינואר 2001 הוגש לבית המשפט המחוזי בחיפה כתב אישום נגד אדם שיוחסו לו מעשי אונס, מעשי סדום וחטיפה של אשה. נגד רפפורט נטען כי הוא השיג, בדרך לא ידועה, קלטת וידאו, שהיתה ראיה במשפט, ושהנציחה חלק ממעשי העבירה, ובהם נראית המתלוננת עם הנאשם, כשהיא במערומיה, בעת שהיתה קורבן למעשי האלימות והאונס. על פי טיוטת כתב האישום, התקשר רפפורט למתלוננת וביקש לראיינה לצורך כתבה, שתכלול גם חלקים מתוך הקלטת. הוא הציע לה, לטענתה פרקליטות, לפגוש אותו כדי לעזור לה אישית וכדי להילחם בתופעת האינוס. היא נפגשה עמו במשרדי הטלוויזיה בחיפה, שם סיפר לה הכתב על הקלטת וביקש את הסכמתה להתראיין ולהצטלם לכתבה שהוא מכין. היא סירבה והצדדים נפרדו. הפרקליטות גורסת כי רפפורט חזר וניסה לשכנע את המתלוננת לקיים את הראיון, אך ללא הועיל. לבסוף הוא התייצב עם צלם בביתה וביקש לראיינה. היא הסכימה ובלבד שיצולמו רק צידה השמאלי וידיה, בלא שפניה יוצגו. כמו כן, התנתה את הסכמתה לשידור הראיון בכך שיתאפשר לה לצפות בכתבה, בטרם שידורה, וכי לא ניתן יהיה לזהותה. לטענת הפרקליטות, האישה לא נתנה כל הסכמה לשידור קלטת האונס. בכתב האישום המיועד נטען כי רפפורט שילב בכתבה חלקים מן הראיון ומקלטת האונס אך לא הציג את הכתבה בפני האישה, כפי שהתנתה. כמו כן נטען שהוא העביר את הכתבה למערכת "מבט" של הטלוויזיה הישראלית, כשהוא מוסר לעורך שהמתלוננת נתנה הסכמתה לשידור הכתבה, כולל חלקים מקלטת האונס, ובלבד שיוסתרו פניה. זאת כשידע, כטענת הפרקליטות, שהדברים אינם נכונים. הכתבה שודרה ביום 8.2.00 - בעוד משפט האונס תלוי ועומד - ונכללו בה חלקים מהקלטת, בהם טושטשו פני המתלוננת, אך ניתן היה לראות את גופה העירום, את פני הנאשם ואת מעשי האלימות וההשפלה שביצע בה. שכניה וחבריה של האישה, גורסת הפרקליטות, זיהו את המתלוננת בכתבה ודיווחו לה על שידורה. הפרקליטות טוענת כי רפפורט פגע במזיד בפרטיות המתלוננת, ללא הסכמתה, בכך שפרסם את תצלומה ברבים, בנסיבות שבהן הפרסום עלול להשפילה או לבזותה, ובכך שפרסם עניין הנוגע לצנעת חייה האישיים והתנהגותה ברשות היחיד. במעשיו, כך נטען, גרם לשידור הכתבה באמצעות מצג כוזב ובכך קיבל דבר במרמה. כמו כן נטען שהוא פרסם דבר על עניין תלוי ועומד בבית המשפט כשיש בפרסום להשפיע על מהלך המשפט או תוצאותיו. יצוין כי זו הפעם הראשונה, לאחר שנים רבות, שעיתונאי יואשם בעבירת סוביודיצה. הכתב עצמו אמר אמש כי בשלב זה הוא מנוע מלהגיב בנושא ההאשמות נגדו.


מסמך נקדי תקנון האתיקה של עובדי רשות השידור מסמך נקדי הוא מקור נוסף לתקנון של אתיקה מקצועית הוא תקנון האתיקה שנכתב עבור כתבי רשות השידור:תדריך החדשות והאקטואליה שפרסמה בשנת 1972 ועדה של עובדי רשות השידור בהסתמך על מסמך שחיבר נקדימון רוגל (נקדי). המסמך כולל את קוד האתיקה המקצועית של התקשורת האלקטרונית (רדיו וטלוויזיה). במסמך מודגשת אחריותו החברתית והמקצועית של העיתונאי. כמו כן מפורטים בו כללים המנחים את העובדים בינהם: הפרדה בין עובדות ודעות, איזון, אובייקטיביות ויטראליות, דיוק ואמינות, מניעת פברוק, שמירת הגינות במקצוע, כללי ראיון, שפה תרבותית ועוד. הכללים נוסחו ביזמת קברניטי רשות השידור, שרצו לבסס את עצמאותם העיתונאית של עובדי הרשות מול הממסד הפוליטי, ונוכח אילוצי חוק רשות השידור (במיוחד סעיפים 2 ו- 4 בו) החליטו להקדים תרופה למכה ולגבש קוד אתי מפורט, אשר ינחה את העובדים בהיבטים המיוחדים של העבודה העיתונאית בתקשורת האלקטרונית. התפקיד הוטל על ועדה מיוחדת, שחבריה היו עובדים בכירים ברדיו ובטלוויזיה, ובראשם העיתונאי הוותיק נקדימון (נקדי) רוגל. במרס 1972 פרסמה הוועדה את "התדריך לעובדי החדשות והאקטואליה", שזכה במסדרונות הרשות לכינוי "תדריך נקדי". התדריך, המנסה להגדיר כללי "אמינות, הגינות, איזון ומקצועיות בשידורי החדשות וענייני היום של רשות השידור", היה במהרה למעין "מורה נבוכים" לענייני אתיקה מקצועית של השדרים ברדיו ובטלוויזיה, ולדגם חיקוי בערוצי השידור החדשים, אף שהודגש בו כי "אין התדריך שבכתב בא במקומם של הוראות ופיקוח ובירורים שונים בפורומים המתאימים לפני מעשה ואחריו". בעקבות סעיף 2 בחוק רשות השידור ("הרשות תקיים את השידורים כשירות שידור ממלכתי") קובע התדריך, כי "אין לרשות קול, מדיניות, או השקפה משלה, אין הרשות משדרת 'מאמרי מערכת'. תפקידם של הרשות ושל עובדיה להניח לקולות השונים לדבר בעד עצמם" (ההדגשה במקור). בעקבות סעיף 4 בחוק, המבטיח שידור "אינפורמציה מהימנה", חוזר ומבהיר התדריך, כי "תפקידם העיקרי של עובדי האינפורמציה ברשות הוא אפוא לספק למאזינים ולצופים מידע מהימן, בדוק ושלם ככל האפשר כדי להניח להם להגיע למסקנות מעצמם ולא להביא עובדות ומסקנות מוכנות בצדן". כדי לסייע בכך מבחין התדריך בין סוגים שונים של מידע: "חובה להפריד בדרך שתהיה ברורה לאוזן ולעין בין מידע עובדתי (straight news) מכאן, לבין פרשנות (commentary) וניתוח (news analysis) מכאן".

התדריך עוסק בהרחבה גם ביחסי הגומלין בין השדרים לבין מקורות המידע שלהם. התדריך מפרט שישה כללים, מעין מצוות עשה ולא-תעשה שמומלץ לשדרים לנהוג לפיהם בעת ראיון משודר:

1. סודו של הריאיון הטוב הוא סקרנות אמת הנשענת על הכרה טובה של הנושא הנדון ושל המרואיין. 2. בל יבליט המראיין את אישיותו ואת דעותיו שלו בנושא. 3. אל תתרפס ואל תתבטל לפני המרואיין. כך גם אל תפגין אינטימיות מופלגת. 4. אל תעודד תשובות מתחמקות ולא תסייע למרואיין לחמוק מן הנושא המרכזי . 5. אל תהיה גס ומציק. 6. אל תקריב את מידות הנימוס והאדיבות למען "הצדק והאמת", אל תהיה אינקוויזיטור.


 עבודת כיתה


• מדוע בחרו מנהלי רשות השידור לקבוע לעצמם כללי אתיקה מקצועית? _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _________________________________________________________________ • מדוע חשוב לשמור על כללי האתיקה האלה? _____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


• אם לא יפעלו העיתונאים לפי עקרונות האתיקה המקצועית – לאיזה סכנה הם חושפים את עצמם? ___________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


לפרסם או לא? חוקי האתיקה אינם חדים וברורים תמיד. הדבר טבעי, כיוון שעיתון חייב לשקול ולהחליט בכל מקרה ומקרה מה חשוב יותר: זכותו של אדם לפרטיות והגנה על שמו הטוב או זכות הציבור לדעת על מעשיהם ועל התנהגותם של אנשים ידועי שם - בין שהם פוליטיקאים, בין שהם אנשי עסקים או שחקני כדור-רגל. מקרים רבים מצויים ב"תחום האפור" שבין מותר לאסור, גם מבחינת החוק וגם מבחינת הנוהג. גם החוק וגם הנוהג משתנים מפעם לפעם: הכנסת מתקנת חוקים שהתיישנו ואינם מתאימים עוד לצרכים. העיתונות ואמצעי התקשורת האלקטרונית משנים את הכללים שלהם לפי השינויים בחוק ובטעם הקהל. את השינויים בטעם הקהל משקפים היטב התצלומים המופיעים בעיתונים. פעם היה מקובל לפרסם רק תמונות "יפות" של ראשי ממשלה ושל אישים אחרים. הם צולמו יושבים בזקיפות קומה, מדברים במתינות ומחייכים. אם הצליח צלם עיתון "לתפוס" שר מפהק או נרדם בעת ישיבה חשובה במליאת הכנסת, היה העורך מניח את התמונה הזאת בצד ומפרסם את דיוקנו של השר נואם על הדוכן. במשך הזמן גילו העיתונים, שהתצלומים היפים והרשמיים האלה משעממים את הקהל. אז התחילה אפנה הפוכה: כל הצלמים התבקשו להביא תמונות שבהן פוליטיקאים או אנשים מפורסמים אחרים נראים במצבים "מעניינים" יותר - כועסים, צועקים, רוקדים, ואפילו - מועדים ונופלים. העיתונים בישראל אינם שונים בכך מעיתונים בכל העולם, והשינוי בהצגת אנשים ידועים נובע לא במעט מ"התפשטות" הטלוויזיה: רשתות טלוויזיה מסקרות בשידור חי אירועים חשובים בכל פינות העולם, והן מנציחות במהלכם גם רגעים מרגשים וגם מצבים מצחיקים או מביכים. ההתלבטות בשאלה "אסור או מותר?" היא נחלתם היומיומית של כתבים ושל עורכים. החוק אוסר, למשל, לפרסם את שמם של קטינים (ילדים ובני נוער עד גיל 18) הנאשמים במעשה פלילי, אבל מתיר לפרסם שמות נאשמים מבוגרים יותר. נניח, שצעיר בן 18 וחודש הורשע בעברה כלשהי. האם לפרסם את שמו ולהדביק לו לכל חייו תווית של עבריין? דילמה נוספת, נתגלה שבתו של פוליטיקאי מסוים הייתה מעורבת בעברה על חוקי מס הכנסה, ושילמה קנס. המעשה של הבת אינו קשור לאופיו של הפוליטיקאי או לדרך שבה הוא ממלא את תפקידו הציבורי. אם יפורסם המקרה, עלול להיגרם נזק לשמו של הפוליטיקאי ולמעמדו. האם לפרסם את הידיעה הפיקנטית הזאת או להעלימה מעין הציבור? עיתונאי המתנגד לפרסום כזה יאמר, שהפרסום פוגע בצנעת הפרט של הפוליטיקאי, לעומתו, עיתונאי התומך בפרסום יטען, כי אנשים הבוחרים בקריירה ציבורית חייבים להביא בחשבון מראש, שהציבור ירצה לדעת כל דבר הקשור בהם. שניהם, גם המתנגד וגם המחייב, יצטרכו לשאול את השאלה הזאת גם לגבי הבת. עברות מס מתגלות לעתים קרובות. לא בכל פעם שאיש עסקים נתפס בעברה כזו, הדבר מתפרסם בעיתונים. הידיעה הזאת מעניינת בעיקר משום שמדובר בבתו של פוליטיקאי ידוע. הבעיה היא, שאותה בת אינה "אישיות ציבורית" כמו אביה, אלא אדם פרטי. האם מותר לפגוע בצנעת הפרט שלה, רק משום שכולם מכירים את שם אביה הפוליטיקאי?



 עבודת כיתה

במסגרת עבודתך כעורך העיתון "ידיעות אחרונות", התבקשת לקבל מספר החלטות בנוגע לפרסומים שונים שבהם יש התנגשות בין זכות הציבור לדעת (וזכות העיתון לפרסם) לבין זכות האזרח לפרטיות. דון במקרים הבאים וציין באיזה מהם מותר לפרסם מידע המהווה פגיעה בפרטיותו של האדם:

1. עובד בנק נתפס במעילה גדולה. הידיעה מסעירה את הרוחות, והציבור רוצה לדעת מיהו. משפחתו של העובד מתקשרת אל מערכת העיתון ומתחננת שלא יפרסמו את תמונתו, מפני שהדבר יפגע קשה במשפחה כולה. האם לפרסם את התמונה או לא? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

2. ביום גשם קרתה תאונה קטלנית. הקהל רוצה לראות מה קרה וכיצד. תמונת התאונה מוסיפה ממד חשוב לפרטים הכתובים, ויש לה ערך חינוכי מפני שהיא יכולה לזעזע את הקהל ולהשפיע על הנהגים לנסוע בזהירות רבה יותר. ואולם התמונה חושפת בפני הקהל הרחב את כאבה של המשפחה, שאחד מבניה נהרג, וזוהי פגיעה בפרטיות של אותה משפחה. ובכן: האם לפרסם את תמונת הנפגעים או לפרסם תמונה של כלי הרכב הפגועים לאחר פינוי הנפגעים? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

3. האם ישנה הצדקה בפרסום מחלה של איש ידוע אך האיש איננו נושא בעול ציבורי? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

4. האם מותר לפרסם מידע המהווה חדירה לפרטיות על אדם פרטי רק מפני שמידע זה כבר פורסם במקום אחר? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


5. נודע לך ממקורות מוסמכים שרופא השיניים נשא נגיף איידס. האם מותר לפרסם את המידע הזה? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

6. רעייתו של ראש ממשלה לשעבר חלתה במחלה קשה. האם צריכה העיתונות בישראל לפרסם את הידיעה? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

7. אישיות מפורסמת מתה בפתאומיות. האם פרסום סיבת המוות מוצדקת? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


לסיכום, בדוגמאות שהובאו כאן יש התנגשות בין זכויות: מצד אחד - זכותו של האזרח לדעת מה מתרחש סביבו, וחובתה של העיתונות לספר לו זאת, מן הצד שכנגד - זכותו של אדם לשמור על שמו הטוב ועל פרטיותו. במילים אחרות: יש כאן מאבק בין זכויות בסיסיות של האזרח במדינה חופשית: בין הזכות לדעת, חופש העיתונות וחירות הביטוי, מחד גיסא, לבין הזכות לשמור על צנעת הפרט. כאשר יש התנגשות בין זכות הציבור לדעת (וזכות העיתון לפרסם) לבין זכות האזרח לפרטיות, נוהגים העיתונים להחליט לפי כמה שיקולים. השיקול החשוב ביותר הוא העניין הציבורי: כאשר מדובר בנבחרים או באנשים בעלי מעמד בכיר שעברו עברה, המקרה יפורסם בדרך כלל בהרחבה ובהבלטה. השיקול השני בחשיבותו הוא השיקול המסחרי: העיתונים ואמצעי התקשורת האלקטרונית מתחרים זה בזה על הקוראים, על המאזינים ועל הצופים. אם העורך חושב שהמתחרים שלו יפרסמו ידיעה מסוימת, ירצה גם הוא לפרסם אותה. התחרות בין אמצעי התקשורת גורמת לריבוי המקרים של פגיעה בצנעת הפרט, אך היא גם מבטיחה, שמידע, בעל חשיבות ציבורית, לא יועלם מעיני הציבור בלחץ של גורמים פוליטיים או כלכליים.







לפני מספר חודשים רעש עולם העיתונות בארצות הברית, בעקבות תגלית על פגיעה חמורה באתיקה המקצועית שנעשתה על ידי אחד העיתונאים במערכת. כתב על כך יונתן גפן:

קופסאות פצוחות / יהונתן גפן / סוף שבוע / מעריב / 23.05.03

למרות התרבות ערוצי הטלוויזיה והמידע המסופק באינטרנט, כשאזרחים רוצים להוכיח זה לזה שמה שהם אומרים מבוסס על עובדות ולא על פיקציה, הם אומרים את המשפט הזה: "זה היה בעיתון". אולי בגלל זה, עיתונות לא אמינה ועיתונאים שאינם מדייקים יידחו בשאט נפש על ידי העורכים והקוראים שלהם, ובצדק. לא בכל יום מקדיש ה"ניו יורק טיימס" את כל העמוד הראשון לעיתונאי נוכל שעובד בעיתון שססמתו "אנו מפרסמים כל מה ששווה פרסום". הריפורטר ג'יסון בלייר, כותב חרוץ מאוד, כתב על מקומות שלא היה בהם ופרסם ראיונות עם אנשים שאיתם לא נפגש, וכעת גם לא ייפגש. בעמוד השני מפרסם העיתון שנחשב לעיתון הטוב והאמין ביותר בעולם כתבה של יותר מ7,000- מילים על 600 כתבות לא מדויקות, תוך כדי תיקון כל הטעויות ותיאור כל ההונאות של הכתב שלהם. עד כה מצאו הכתבים החוקרים 36 מתוך 73 כתבות שלו שאין להן כל קשר למציאות או למקום ולאנשים שבלייר כתב עליהם וטען שהוא שוחח איתם. בלייר, שכתב על נושאים לאומיים אקטואליים, הוא בן 27, עובד כבר כמה שנים בעיתון, אבל רק לפני חודש הוא "נחשף" על ידי עיתון קטן יחסית, "סן אנטוניו אקספרס ניוז". העיתון הוכיח שהראיון של בלייר עם אמו של חייל שנעדר במלחמת עיראק לא היה וגם לא נברא. בכתבה אחרת תיאר בלייר כיצד הגיע לביתה של המחולצת המפורסמת ג'סיקה לינץ', בעיר פלסטין במערב וירג'יניה, "בית נאה על גבעה עם נוף קסום של שדות טבק ועדר כבשים הרועה בשלווה באחו". ג'סיקה, כתבו בעיתון הקטן מסן אנטוניו, לא גרה בשום בית שדומה לבית בתיאור הזה. בלייר הצליח לשטות בעיתון ולכתוב מהשטח בלי לצאת מביתו שבניו יורק סיטי. הוא כתב כאילו הוא מדווח מזירת האירועים, אבל לא זז מהכורסה שלו, כי למה לצאת כשהכל באינטרנט. כדי שלא יידעו מאיפה הוא כותב או מדבר, הוא שוחח עם עורכיו רק בסלולרי, צעק כאילו הוא מדבר מרחוק, ושידר כתבות רק דרך הלפטופ הנייד שלו. כדי לעטר את כתבותיו בתמונות המתאימות הוא השתמש בארכיון של ה"טיימס". האול ריינס, העורך בפועל של העיתון, כתב במאמר המערכת שלו: "הקמנו ועדה מיוחדת שתבדוק שהונאות כאלה לא תהיינה בעתיד, וכשאתה טועה ומפרסם כתבות שקריות, הדבר הנכון הוא להודות בטעויות ולכתוב את האמת כמה שיותר מהר". קשה מאוד לפקח על יושר עיתונאי, ובכלל על יושר האדם.מעטים זוכרים שבשנות השבעים פרסם עיתונאי בכיר, אז כתב כוכב של אחד העיתונים הגדולים, מעין עימות בין אלמנה מלחמה ירדנית לאמנת מלחמה ישראלית. כשהעיתון גילה שעימות כזה לא היה ולא נברא, הנ"ל לא כתב יותר בעיתונות הישראלית. היום, כדי להיות עיתונאי אתה לא חייב לנסוע למקומות שאתה מכיר אותם ככף ידך. לפני תקופת המחשבים, כשהעיתונאים היו יושבים שניים או שלושה בחדרים קטנים בבית "מעריב" ומקלידים את עצמם, חלקתי חדר עם שניים מעמיתי. לקראת הקיץ קיבל אחד מהם משימה מעורך המוסף לבקר באילת ולהביא רשמיו. אותו כתב היה עייף, ואמר לי: "מי צריך לנסוע לאילת בשביל לכתוב עליה?". מנחם עצם את עיניו, התחיל להקליד, וכשהצצתי מאחורי גבו עם עמיתי לחדר, ראינו את משפט הפתיחה שהיה משהו כזה: "כביש הערבה לוהט, האספלט בוער, קופסאות פח פצוחות בצדי הכביש...". כשגמר את המאמר, הוא הזיע כאילו הוא באמת באילת, ומאז בכל פעם שאחד מאיתנו קיבל משימה לבקר במקום שהוא מכיר, הוא היה אומר: "קופסאות פצוחות", וכבר היו יודעים שהוא לא נוסע לשום מקום וכותב את הקטע שלו מהבית, והאינטרנט היחידי שהיה אז היה הדמיון והזיכרון.

המקרה של ג'ייסון בלייר הוא כמובן לא משעשע אלא מרושע, ערמומי ומאוד מביך. אחרי שפורסמה הפרשה, רבים מנסים לדבר איתו, אבל הוא נעלם ולא עונה אפילו להודעות של קרובי משפחה שמשאירים לו הודעות מודאגות על משיבון הסלולרי החבוט שלו. אי אפשר להשיג אותו, ומי יודע, יכול להיות שהוא סוף-סוף ממש יצא לשטח.


 עבודת כיתה


• מהו נושא המאמר של יונתן גפן? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ • מה עשה העיתונאי בלייר? כיצד פגע באתיקה העיתונאית? ______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ • האם גם בישראל קרו מקרים כאלה? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ • מה על עורך העיתון לעשות כדי להימנע ממקרים כגון אלה? _____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

סיכום עסקנו בעמודים אלה בחשיבותה של העיתונאות. עיתונאות יכולה לחשוף שחיתויות, לתקן עוולות (מעשים בהם נפגעו האנשים) ויכולה לשמש פה לחלשים. עדיף להיות בעולם בו העיתונות טועה מדי פעם, מאשר לחיות בעולם ללא עיתונות חופשית. העיתונאים שתורמים לחברה בדיווחיהם ובדרך בה הם ממלאים את תפקידם עולים על העיתונאים שאינם פועלים במסגרת האתיקה המקצועית. אסור לשכוח, כי כאשר מתגלה עיתונאי שרימה, אפילו אם מדובר באדם מוכשר ומצוין בעבודתו, הוא מפוטר מעבודתו. לא בכל מקום בו קיימים כללי אתיקה מקפידים העובדים באותו מקצוע על שמירת כללי אתיקה ומוסר. לפעמים ההיפך הוא מכך. אף רופא לא יעז להעיד בפני בית משפט נגד רופא שלא פעל נכון וגרם לפגיעה שמשמעותה נכות או אפילו מוות. חובה להעריך את העיתונות על נכונותה לבחון את עצמה, להציב מול עצמה מראה המחייבת עמידה בקריטריונים חמורים. העיתונאות בארץ פועלת בהתאם לקריטריונים של אתיקה מקצועית.

 תרגיל בית לסיכום פרק זה

• מהי החשיבות בקביעת כללים אלה ומהי הבעייתיות הקשורה לאינטרנט ולערוצים הזרים בהקשר לדברים שנאמרו כאן? _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _________________________________________________________________ • מהי הבעייתיות בשידור חי? ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ...................................................................................................................................................................... בעיתון מעריב מיום 04.08.03 פורסמה הידיעה הבאה: אמא ובתה הקטנה נפצעו בפיגוע ירי


אמש בשעה 10 בלילה עשתה משפחת חיון את דרכה לביתה שביישוב הר גילה * ליד צומת וולג'ה שמדרום לירושלים נפתחה אש מטווח קצר לעבר המכונית * האם צילה נפצעה קשה ובתה חמוטל בת

התשע נפצעה בינוני *
ילד וילדה נוספים נפגעו 

באורח קל מהלם ורסיסים * מועצת יש"ע:"ההודנא קורסת"


......................................................................................................................................................................


• אילו בעיות הקשורות לאתיקה המקצועית עולות בפרסום תמונה זו?

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

• במקרה זה עבר הכתב על חוק "הזכות לפרטיות"- הסבירו.

______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________

• הסבירו את הקשר בין "עניין ציבורי" לבין חוק "הגנת הפרטיות". _____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________



התקשורת הישראלית בעת משבר/ טרור

השתלשלות אירועים בזמן משבר- 1. מתרחש פיגוע טרור


2. כלי התקשורת מגיעים לאזור הפיגוע ומסקרים את האירוע

    יש פרסום בתקשורת


3. ימים שלמים של סיקור ארוך ולעיתים מייגע של האירוע, השלכותיו, האחראים לו, סיקור מצע ותנאים של ארגון הטרור

מי מרוויח מהסיקור הזה??? מצד אחד הנפגעים ומשפחותיהם- שמציגים לעולם את המציאות בה הם חיים וסוג האנשים איתם הם מתמודדים.

  • הצופים שמקבלים עדכון מלא על האירועים כולל פרשנויות.
  • השלטון המקבל תמיכה מהציבור על מדיניות שהוא מפעיל כתוצאה מהתרחשות הפיגוע, הפוליטיקאים שזוכים לומר את עמדותיהם בנושא ועוד...

אבל... מצד שני... ישנו מרוויח נוסף- ארגון הטרור • חוקר תקשורת בשם גבי וימן טוען כי הטרור המודרני מציב בפני הדמוקרטיה המודרנית את אחד האתגרים הקשים ביותר, בכך שהטרור העולמי, וארגוני טרור נוספים מודעים לחשיבותה, לכוחה ולהשפעתה של תקשורת ההמונים על הציבור ובכך מנצל אותה לצרכיו. • טרוריסטים מפיקים אירועי טרור המרתקים ומושכים את אמצעי התקשורת, ואלה גומלים להם בחשיפה ובהכרה, אשר מעמידים את עקרונותיו של ממשל ליברלי ועיתונות חופשית במבחן קשה.



שימושים מבחינת מדינת הקורבן: • הפחדת האוכלוסייה. • הורדת המורל בקרב האוכלוסייה. • יצירת משבר אמון בין הציבור ומנהיגיו. • יצירת משבר אמון בין הציבור לבין הרשויות הצבאיות והביטחוניות. • יצירת פילוג וקיטוב פנימי אצל הציבור. • ערעור כושר העמידה של הציבור. • טיפוח נכונות לחיפוש פתרון שימנע פיגועים נוספים.

שימושים מבחינת "ארגון הטרור": • יצירת מודעות לנושא, לבעיה או למצוקה. • גיבוש הזדהות קולקטיבית סביב נושא המאבק. • גיוס תמיכה וחברים חדשים לארגון. • יצירת מעמד של מנהיגי המאבק או שמירתו. • מאבק בתנועות או בקבוצות אחרות על ההגמוניה.

שימושים מבחינת דעת קהל בינלאומית: • יצירת מודעות בינלאומית לבעיה, למצוקה ולמניעי הטרוריסטים. • העברת המסרים של הטרוריסטים (תביעות,מצקות) • העלאת הנושא לסדר היום הציבורי והפוליטי • הפעלת לחץ על ארגונים ומוסדות בינלאומיים לפעול למציאת פתרון.

כיצד נראה סיקור של אירועי טרור? במה מתמקדת התקשורת? פרטי האירוע (5 הממי"ם), תוצאות, השלכות, פרשנויות... ואחריות האנשים שעומדים בתפקדי המפתח בשלטון. דוגמה: בתחילת מלחמת לבנון, נחטפו שני חיילי צה"ל בידי ארגון הטרור- חיזבאללה. אמצעי תקשורת ישראלים ועולמים סיקרו את הנושא בהרחבה, והציבו אותו במקום גבוה בסדר היום הציבורי. כל כלי התקשורת פירטו על מה קרה במהלך החטיפה וכיצד התרחשה, הם העלו השערות על תוצאות החטיפה והמשך הלחימה בחיזבאללה, פרשנו את הנושא ועוד.

מהו תיאטרון הטרור- על פי גבי ווימן? • במהלך שנות ה-70 התרבו אירועי טרור בינלאומיים שמטרתם היתה השגת סיקור תקשורתי, ובאמצעותו יצירת מודעות בינלאומית למצוקותיהם ולתביעותיהם. • המטרה הפסיקה להיות רק פגיעה בקורבנות מיידים, אלא החשיפה על במתה העולמית של תקשורת ההמונים (מדינות רבות שידרו את האירועים, אירופה, אסיה, אמריקה ועוד, וכך אירגוני הטרור גיבלו חשיפה). לדוגמא- רצח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן. • ארגוני טרור רבים החלו לתכנן את פעילויותיהם על-פי שיקולים תקשורתיים, להפעיל מערכות של דוברות ויחסי ציבור, להפיץ חומר רב לתקשורת, לנהל משא ומתן דרך התקשורת ואף לנהל מעקב אחר הופעתם בתקשורת.

• "תיאטרון הטרור" רואה בהשגת הכיסוי התקשורתי רק אמצעי להשגת יעדים אחרים- הצבת תנאים, הכרה בבעיותיהם, תמיכה ציבורית מהציבור במדינה בה הם חיים ועוד. את אלה ניתן לסווג לפי קהל היעד המגוון שיש לטרוריסטים וכולל את דעת הקהל העולמית, את אוכלוסיית מדינת היעד (או המדינות-הקורבנות) ואת האוכלוסייה "הביתית" שממנה צמחה תנועת הטרור.

מה משיגות תנועות הטרור? • למרות שרוב תנועות הטרור לא הצליחו להשיג את מטרתן המדינית הממשית, יש ביצירת מודעות והבנה תקשורתית לעניינם צעד חשוב והכרחי בדרך להצלחה מדינית. (למשל אסון התאומים ב-9/11- ראו נספח א', למשל חטיפת החייל גלעד שליט- נספח ב') • השפעות של טרור מתוקשר יכולות להיות גם פגיעה במוראל (החמאס, בעזרת שורת פיגועים קטלניים בקווי אוטובוסים בירושלים ובת"א, הצליח להשפיע על תוצאות בחירות בישראל בשנת 1996, כאשר גרם לציבור הישראלי להיכנס לפאניקה), או "הדבקה", שידור לקבוצות אחרות הסובלות ממצוקה כלשהי כי הדרך להכרה ולתשומת-לב חייבת לעבור דרך הפקות של אלימות דרמטית- דרכי אלימות ולא בדרך של משא ומתן.

נוצרת הבעיה?	

מצד אחד- לתקשורת יש את חופש העיתונות המעוגן תחת "זכות הציבור לדעת": הכרה בכוחה של התקשורת בפיקוח על השלטון, הכרה בעצמאותה, הכרה בחיסיון עיתונאי ושמירה על כללים עיתונאים חופשיים.

חופש עיתונות: חופש העיתונות הינו אחד מערכי הייסוד של כל מדינה דמוקרטית. כדי להבטיח את תפקוד השלטון יש להבטיח את אי-תלותה של העיתונות בשלטון ולהגן עליה מפני איומים מצדו. אי-תלות זו היא תמצית חופש העיתונות.האינטרס של כל שלטון הוא להמשיך ולשלוט, לצורך כך הוא ירצה להימנע מכל צורה של פיקוח או ביקורת עליו, העיתונות מצד שני, מספקת מידע על המתרחש במדינה ובעולם בכך היא ממלאת פונקציה של פיקוח על השלטון. בנוסף, העיתונות מספקת במה להעלאת דעות, רעיונות והצעות חלופיות לשלטון ולמדיניות ובכך היא ממלאת פונקציה של ביקורת. כדי שהעיתונות תוכל למלא את תפקידי על הצד הטוב ביותר יש להבטיח את עצמאותה. חופש עיתונות זה בא לידי ביטוי בשני אופנים עיקריים: היכולת לכתוב ביקורת על השלטון ללא חשש מצנזורה. ובחיסיון עיתונאי- שמירה על זהותו של מקור.


ומצד שני: התקשורת מספקת במה לארגוני טרור- בכך שהיא נותנת להם פתח להצבת תנאים ולתיאור עמדותיהם.



איך מתמודדות המדינות המערביות עם תיאטרון הטרור?

מרבית החברות הדמוקרטיות ניסו להתמודד עם האיום שמציב הטרור ועם פגיעות התקשורת למניפולציה טרוריסטית תוך שימוש במודלים שונים. ישנם מודלים שונים להתמודדות עם תיאטרון הטרור. 

מודל הריסון הכפוי – צנזורה- חברות טוטליטריות לא התקשו לאכוף צנזורה על כיסוי טרור בתקשורת, כלומר, הם פשוט אסרו על התקשורת מלשדר את האירועים (דגם טוטליטרי ואוטוריטרי), אולם גם חברות דמוקרטיות ניסו להפעיל אמצעי ריסון והגבלות כפויות (דגם אחריות חברתית והדגם ישראלי). למשל: בריטניה שנאבקה בארגון הטרור האירי- IRA , ראש הממשלה בבריטניה מרגרט ת'אצר אילצה את ערוץ הציבורי בבריטניה, ה-BBC לבטל הקרנת תוכנית שכללה ראיון עם אחד ממנהיגי ה- IRA , מאוחר יותר קראה למניעת הופעתם בכל תוכניות ב- BBC . בשלב מאוחר יותר הגיעו לפשרה שתתיר את שידור תמונותיהם של מנהיגי הטרור האירי, אך לא את קולם. דוגמת בריטניה לא ממחישה כפייה מלאה: מודל הריסון הכפוי נשען בהרבה מקרים על נכונות התקשורת לרסן עצמה- צנזורה עצמית.

מודל השיתוף - האפשרות של שיתוף פעולה בין רשויות הממשל לבין התקשורת נוסתה בכמה מדינות, בהן אוסטרליה וגרמניה שמקיימות מודל זה עד היום. במקום לאכוף פיקוח אחר הזרמת אינפורמציה (מידע) על המדיה, עדיף לפתח קשרי שיתוף פעולה בין הממשלה, המשטרה והתקשורת במאמץ לבסס קווים מנחים שיופעלו במצבי משבר. למשל: בשנות ה-70 פקדו את גרמניה גל של פיגועי טרור שנעשו ע"י ה-RAF , פעילי טרור. אנשי הארגון חטפו בשנת 76 פוליטיקאי גרמני ושלטו בלוח המשדרים של הערוץ הגרמני, בשנת 77 נחטף פוליטיקאי אחר ורשויות גרמניה כינסו את בכירי התקשורת והצליחו לשכנעם שלא לפרסם דבר עד שיפעלו בנושא. במשך 6 שבועות לא פרסמו אמצעי התקשורת דבר בנושא למרות מאמצי החוטפים לזכות בחשיפה תקשורתית. בדיעבד התברר שהציבור תמך באמברגו (בחרם) התקשורתי ובעקבות כך הרשויות מיסדו הסדר שיתוף פעולה עם התקשורת, שעיקרו הבנה מקובלת ורצונית שהעיתונות תתאם כיסוי אירועי טרור עם הממשל.

מודל ההגבלה העצמית - העיתונות עצמה מודעת לעובדה שהטרור מנצל אותה, אולם רוב העיתונאים בחברות ליברליות מתנגדים להגבלות על דיווח אירועי טרור. כל קווי הנחיה נראים להם כצנזורה מסווה או פוטנציאל לצנזורה פוליטית. לכן אירגוני תקשורת רבים פתחו עקרונות להגבלה מרצון מחשש שיטילו עליהם לבסוף כללים ומגבלות, ומתוך מודעות לגידול בטרור המיועד לתקשורת. ישנם 5 רמות להגבלה עצמית: רמה 1: העדר כל הסכם או הנחיות- אין כלל פיקוח. רמה 2: "פילוסופיה מוסכמת" ברמה עקרונית בלבד ללא עקרונות מנחים. רמה 3: הנחיות למקרים של אלימות והפרות סדר אך לא ספציפיות לטרור. רמה 4: הנחיות מוסכמות לסיקור טרור ברמה כללית. רמה 5: קודים מפורטים לסיקור טרור.


כלומר- אירגוני תקשורת שאימצו הנחיות מוסכמות שונות שעיקרן היו: סיקור מפוקח ומאופק, יש לתמצת את דרישות הטרוריסטים ולהימנע משידור חי של דבריהם, סיקור מתון ואיסור שימוש בדברי הסתה או שמועות, הכתבים צריכים להימנע מלערב עצמם באירוע ולא להקשות על כוחות הביטחון או לסכנם, החלטות על פרסום מידע או איסור פרסום יבוצע ע"י העורכים הבכירים ועוד... אף כי הנחיות אלו אפשרו גמישות בעבודה ואין בהם כדי למנוע את הסיקור- ארגוני התקשורת הפרו את מרביתן בעת משברי טרור.

ביקורת על ריסון הסיקור- • מכאן מצטיירת תחזית קודרת למדי לאפשרות ריסונה של תופעת "תיאטרון הטרור". סכנת המחיר הכבד של פגיעה בחופש העיתונות, ולעומתה המהפכות הטכנולוגיות שמבטלות את יכולת הפיקוח על אמצעי התקשורת- אינטרנט פלאפונים מהדור השלישי, מעמידים בספק את יכולתה של חברה דמוקרטית להתמודד עם הבעיה. יש הטוענים כי זה המחיר שיש לשלם בעד חברה דמוקרטית, אך יש כאלה שטוענים כי דווקא השלמה בלית ברירה עם הבעיה יגרום להחרפת ניצול התקשורת ע"י הטרור, מה שידרבן את הממשלים ואת רשויותיהם להטיל הגברות חמורות יותר מאלה שהתקשורת היתה מטילה על עצמה.

מדוע התקשורת "משתפת פעולה" עם ארגוני הטרור ונותנת להם במה חופשית? החוקרים טוענים שישנן שלוש סיבות לכך: 1. הטכנולוגיה המפותחת שמאפשרת שידור של האירוע מנקודות שונות בו זמנית תוך הזנחת עקרונות עיתונאיים מסורתיים כמו הצלבת מידע. 2. רייטינג ותחרות: התחרות העזה בין אמצעי התקשורת דוחפת את האמצעי לשידור האירוע מטעמים כלכליים, תחרות זו גורמת בנוסף להצהבת האירוע וטשטוש הגבול בין בידור לחדשות. 3. החובה המקצועית של אמצעי התקשורת בדמוקרטיות לסיקור הסביבה ולהבטיח את חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.


לסיכום ניתן להבחין בקלות בקשר ההולך ומתחזק בין הטרור לתקשורת כאשר כל אחד משתמש בשני כדי לקדם אינטרסים אישיים או ארגוניים, כלכליים או ערכיים. הדיון סביב קשר זה הולך ומתפתח לכיוונים שונים במיוחד עם התרבות מעשי הטרור בעולם, הדיון נעשה קשה יותר עם התפלגות הדעות סביב כל אירוע טרור. חשוב לפחות לעמוד על השימושים הנעים בתקשורת באירועים אלו ולחשוב למה התקשורת משתפת פעולה באמת?



דילמות לעיתונאי בעת משבר

 עבודת כיתה

קרא את הכותרות והאירועים הבאים ורשום מה הבעיה בכל אחד מהסיקורים?

1. חיל האוויר מתכוון לפגוע ביעדים באזור נבטייה בדרום לבנון בשעה 21:00 בתאריך 22.8.06.

2. שר הביטחון החליט על שיגור טילים על אף העובדה כי אינו מבין דבר בנושא הגאוגרפיה של דרום לבנון וברור כי מעשה כזה יכשל ויבזבז משאבים יקרים למדינה.

3. בפעולת צהל בדרום לבנון נהרגו נשים וילדים תמימים שלא היו קשורים כלל לאירועים, צהל הופך להיות אכזרי כמו אויביו ואילו תושבי דרום לבנון נענשים ללא כל סיבה.

4. לאחר הפגזת חיזבללה את מוצב צהל בצפון נראו חלקי גופות של חיילי צהל, אביזרים אישיים, שמות ושמות משפחה רשומים על תיקים , הצילום נעשה רגעים אחדים לאחר הארוע, בשידור ישיר.

במלחמות ומשברים העיתונאים נתקלים כל יום בדילמות שונות ורבות, העיתונאים נעים בין הרצון ללכד את העם (תקשורת מגויסת לטובת החברה) לבין הרצון לבקר (את השלטון ולנתח את המצב), הדילמות של העיתונאים מתחזקות ומוקצנות בעת מלחמה ובעת משבר. החוקר גבי ויימן בחן את תפקוד התקשורת במבצע "חומת מגן", הוא בדק את השיח התקשורתי (הדעות המתפרסמות בתקשורת) על תפקוד התקשורת, על התלבטויות העיתונאים ועל הכוחות והלחצים שפעלו על העיתונאים. ויימן גילה כי ישנן עשר דילמות שנתקלים בהם העיתונאים כאשר הם מסקרים משברים ומלחמות. אנחנו נלמד על 5 מהן:

1. זכות הציבור לדעת מול הביטחון הלאומי (חופש הביטוי, מול בטחון המדינה)

בעת משבר הדרישה להגביל את חופש הביטוי מתגברת כיוון שיש צורך לשמירת המוראל ולשמירה על חברה מלוכדת, העיתונאים נמצאים בפני דילמה האם לממש את חופש הביטוי או לקבל את ההגבלה עליו כדי לשמור על ביטחון המדינה. כלומר, האם צריך העיתונאי להגביל את חופש הביטוי על מנת לשמור על החברה המלוכדת, על חברה חזקה, ולא לפרסם מידע שעשוי לפגוע בחברה ובמורל, אבל יספק להם מידע אמין?

2. תפקיד התקשורת לבקר את הממשל ושלוחותיו מול הצורך לחזק ולהגן על יציבות הממשל. בעת חירום או איום קיומי, נדרשת התקשורת להשתיק או לדחות את ביקורתה לעתים קרובות, בזמנים כאלה, הדרישה לא באה ממישהו אחר אלא הכרה עצמית, פנימית ומודעת של העיתונאי, שהוא חייב לרסן את הביקורת שלו. יתר על כן, ביקורתיות רבה מדי מתפרשת בעת חירום כ"בגידה" של "עיתונאים סוררים", דוגמת העיתונאים גדעון לוי או עמירה הס מעיתון הארץ. כלומר, האם צריך העיתונאי לרסן את הביקורת שלו על השלטון במידה וקרה מקרה שנוי במחלוקת, או שהוא צריך לבקר את השלטון ולקחת את הסיכון שיפנו אליו אצבע מאשימה, ויקראו לו בוגד?


3. העיתונאי כאזרח מול העיתונאי כבעל פרופסיה (בעל מקצוע).

תפיסת העיתונאי בתפקיד הכפול של בעל מקצוע, אך גם אזרח נאמן למדינתו, מעוררת דילמות לא מעטות המועצמות בעת חירום או משבר: האם הפרופסיה (המקצוע) העיתונאית מקדימה חובות אזרחיות ומבקשת אטימות מקצועית להשלכות אפשריות, גם אם הן עלולות לסכן ביטחון, לפגוע בחוסן לאומי?

דוגמא- בפעולת צה"ל בדרום לבנון נהרגו נשים וילדים תמימים שלא היו קשורים כלל לאירועים, צה"ל הופך להיות אכזרי כמו אויביו ואילו תושבי דרום לבנון נענשים ללא כל סיבה.

הדילמה- האם בשעת חירום על העיתונאי להיות נאמן לארצו, לא לפרסם מידע שיפגע במדינתו, תדמיתה ובקיומו כאזרח במדינה או בשל אופי תפקידו "כלב השמירה ל הדמוקרטיה" עליו לפרסם הכל בלי להתחשב בתוצאות?


4. התקשורת כגוף ציבורי או כגוף מסחרי שמטרתו רווח. ("טובת הציבור, מול "רייטינג). כאשר יש הרבה אמצעי התקשורת מסחריים עולה השאלה: האם התקשורת היא עסק ככל עסק, או שגם כאשר היא נמצאת בבעלות פרטית מדובר בנכס ציבורי שמוטלות עליו חובות לאומיות-חברתיות הגוברות על שיקולי תחרות מסחרית? כאשר מדובר במסחור-נוצרת תחרות בין כלי התקשורת (ריצה אחרי הרייטינג), וכל זה גורם למאבק על הסיקור. וכתוצאה מכך שיקולים של בלעדיות, רייטינג ויתרון על המתחרה, גוברים על פני שיקולים "לאומיים". מי שמסכים לשדר חדשות על חצי מסך, כדי שלא לפגוע באינטרסים עסקיים, אינו יכול להתקומם על האמירה הזו. המסך המפוצל הוא רק דוגמה קיצונית אחת לטשטוש המובנה שבין חדשות לבידור...חדשות בימים אלה הן רייטינג". הדילמה היא: האם על העיתונאי לפרסם מידע (גם ביקורתי וגם שערורייתי) שיגרום לרייטינג רב, אבל עדוי לפגוע במדינה או שהעיתונאי צריך להיות נאמן לשלטון ולפרסם מידע רגיל שלא יפגע בחברה, ואז לא תהיה ריצה אחרי ה"סקופים" בשביל רייטינג גבוה.

5. התקשורת כמשקפת דעות או ככלי לעיצוב השיח הציבורי התקשורת עשויה למלא תפקיד של מראה, כלומר, להציג את המציאות כפי שהיא מדויקת ככל האפשר. להציג את שלל הדעות בחברה ולהסתפק בכך, או שהיא עשויה ליטול (לקחת) על עצמה שליחות שהיא: עיצוב דעות, כלומר, לנסות ולהשפיע על הדעות של הציבור או לגרום להם לחשוב בצורה מסוימת, בדרך שהיא מתארת את המציאות. בעת מלחמה או משבר ביטחוני עולה התביעה כי בשם שמירת אחידות החברה עדיף שהתקשורת תשקף את הדעות, אך לא תהיה גורם מנתב (מעצב וקובע) את השיח (השיחה והדעות) בחברה הישראלית. כלומר, האם בזמן חירום העיתונאי צריך לסקר ולהציג את הדעות בחברה או שהוא ירצה גם לעצב דעות חדשות (הבניית מציאות), בכך שייבחר דברים מסוימים לתאר בידיעה, בכך שישתמש במילים מסוימות ועוד?







הותר לפרסום: רקטה נפלה הבוקר סמוך לגן יבנה

הירי מעזה מגיע יותר ויותר רחוק: הערב הותר לפרסום כי רקטה אחת נפלה באזור שבין המועצה האזורית באר-טוביה ליישוב גן יבנה ולא גרמה לנפגעים או נזק. זהו היעד הצפוני ביותר בו פגעה רקטה

מאת: טובה דדון החמאס הצליח להוכיח כי יכולותיו הצבאית מסכנות יותר ויותר אזורים בישראל. הערב (יום א') הותר לפרסום כי רקטה שנורתה בשעות הבוקר נפלה בגבול בין המועצה אזורית באר-טוביה ליישוב גן יבנה, הפגיעה לא גרמה לנפגעים או נזק. זו הרקטה שפגעה ביעד הצפוני ביותר עד כה. "הצנזורה לא אישרה את פרסום מיקום הנפילה כדי לא לאפשר לאויב לכוון את ירי הטילים למקומות מדויקים", אמר מפקד תחנת המשטרה בקרית-מלאכי, סגן-ניצב ירדן קלנדרוב. "הנחת היסוד שאחרי מספר שעות משלא קיבלו את מבוקשם על מיקום הנפילה הם כבר יזיזו זויות שיגור". נפילת הרקטה עוררה מהומה ובהלה בקרב התושבים הצעירים.

הירי לעבר הדרום נמשך גם בשעות הערב, כאשר רקטת קסאם ששוגרה מרצועת עזה פגעה בסככה סמוך לרפת בקיבוץ במועצה האזורית אשכול. במקום טופל פצוע במצב קל מאוד. כמו כן, נפלו פצצת מרגמה ורקטת קסאם בשטחים פתוחים במועצה האזורית שדות נגב. איש לא נפגע ולא נגרם נזק.

אחר הצהריים תקף חיל האוויר מנהרות בציר פילדלפי שעל גבול מצרים - לראשונה מאז תחילת מבצע "עופרת יצוקה" ברצועת עזה. לפחות שני בני אדם נהרגו. מצה"ל אישרו את דבר התקיפה האווירית. זו התבצעה במטס אחד שנמשך פחות מארבע דקות, והרס כ-40 מנהרות שהיו באזור ושימשו להברחת אמצעי לחימה מסיני לרצועת עזה, ומעבר מחבלים. כל היעדים נפגעו באופן מדויק.


  עבודת כיתה

• הסבירו אילו דילמות עומדות בפני העיתונאי בפרסום ידיעה זו? _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

תקשורת מגויסת

ביחידה הראשונה למדנו את המושג "כלב השמירה של הדמוקרטיה", לפיו תפקידם של אמצעי התקשורת "לשמור" על הנבחרים ולדווח לציבור, להתריע מפני כל חריגה מן הסדר הטוב והמנהל התקין ולעורר את תשומת ליבו של הציבור, דרך פרסומים שליליים וביקורת על הממסד. אולם, תקשורת מגויסת הינה תקשורת שאינה ביקורתית, אינה משמשת כ"כלב השמירה". עיתונות זו משמשת "שופר" של הממסד, מדיניותו ופעולותיו. לרוב, התקשורת הופכת למגויסת בתקופת משבר, מלחמה, כדוגמאת מלחמת לבנון השניה/ פרשת משעל, פרשת קו 300, פרשת לבון ועוד. גם באירועים משברים נהגה התקשורת באופן מגויס, כגון תפקוד התקשורת לאחר רצח רבין, ההתלכדות והגיוס בזמן ההתנתקות, נפילתו של אילן רמון, וכו'. הסכנות הנובעות מתקשורת מגויסת: 1. לקבוצות מיעוט בחברה ואזרחים בודדים אין זכות לנגישות למדיה בתקשורת מגויסת וקולם מודר. 2. תפקיד התקשורת לספק מידע. בשעה שהתקשורת משמשת כתקשורת מגויסת, נמנע מהציבור מידע וקיימת פגיעה ב "זכות הציבור לדעת". 3. התקשורת מועלת בתפקידה כ"כלב השמירה" בשעה שהיא מבצעת "צנזורה עצמית".

דוגמא לאירוע בו תפקדה התקשורת כתקשורת מגויסת: מלחמת יום הכיפורים בשבוע שלפני מלחמת יום כיפור שלושת העיתונים הגדולים בישראל הגישו לצנזורה הצבאית ידיעות על ריכוזי צבאות סוריה ומצרים לאורך גבולותינו, אך הצנזורה מנעה את פרסומן. אם העיתונות בישראל היתה מפרסמת, ייתכן שחייהם של חלק מ-2,650 חיילינו היו נחסכים. אולי היינו מגייסים בזמן את יחידות המילואים, ואפילו ייתכן שכל המלחמה הנוראה שנכפתה עלינו היתה נחסכת.


תקשורת אלטרנטיבית: פורומים באינטרנט, בלוגים וטוקבקים.

לפני שנבין מהי תקשורת אלטרנטיבית: פורומים באינטרנט, בלוגים וטוקבקים נבחן תחילה את הרגלי הגלישה באינטרנט במדינתנו.

מדי יום כמיליון גולשים ישראליים: תדירות גלישה: • 64% כניסה יום יומית או כמעט כל יום כמות גלישה: • עד 5 שעות בשבוע – 57% • 5-15 שעות 32% • מעל 15 שעות 13%


מפת האינטרנט בישראל עפ"י סקר TGI, אוגוסט 2002, פרופיל הגולשים הישראלים

אתרים פופולריים עיתונים מקוונים פופולריים

• וואלה 48.9% • נענע 35% • יאהו 32% • תפוז 27% • מיקרוסופט 25% (MSN+START) • Ynet 35% • מעריב 25% • הארץ 19% • CNN 15% • גלובס 10.7% • דה מארקר 7.2%

מי הגולש/ת הטיפוסי? מהיכן הם גולשים?

• זכר 58.5% • גיל 18-44 71% • נשוי 59.3% • משכיל מעל 13 שנות לימוד 69.7% • חילוני 50.5% • הכנסה מעל לממוצע • בית 29% • עבודה 36% • לימודים 18% • אחר 18%


שימושים באינטרנט: על חשבון מה?

שימושים ברשת על חשבון מה זה בא?

• 46.2% דואר אלקטרוני • 38.8% אתרי חדשות (מגמת עליה עקבית) • 20.3% לצורכי עבודה • 18.8 לצורכי לימודים • 11.5% הורדת תוכנות • 10.5% מידע פיננסי • 10.5% אתרי ספורט (ירידה) • 8% איסוף מידע במחשבים (ירידה) • 7.7% צ'טים (ירידה דרמטית) • 5.7% אתרי סקס • 50% שולחים פחות נייר • 33% מדברים פחות בשיחות טלפון בינלאומיות • 20% צמצמו את שעות הצפייה בטלוויזיה • 30% קוראים פחות מגזינים ועיתונים מודפסים • 18% רואים פחות קולנוע • 15% צופים פחות בוידיאו

התקשורת האלטרנטיבית

תופעת התקשורת האלטרנטיבית הינה חלק ממגמת הדה-צנטרליזציה של התקשורת בישראל. היא מהווה מעין "תקשורת פנים קהילתית", המשדרת בעיקר לסקטורים מוגדרים מבחינה אידיאולוגית, דתית או אתנית. תקשורת מקומית, אזורית, חינוכית, מגזרית ו/או קהילתית. התקשורת האלטרנטיבית מעודדת את השיח הדמוקרטי, נותנת במה להשמעת דעות של קבוצות מיעוט, קבוצות שוליים ומאפשרת הכנסת קבוצות שוליות למרחב הציבורי הישראלי ולסדר היום הציבורי. בנוסף, התקשורת האלטרנטיבית הינה תקשורת נגישה המאפשרת הפקת תוצרי מדיה על ידי קבוצות שבדרך כלל אין להם כל גישה או סיכוי להגיע למדיה המסחרית בעידן הרייטינג. הסיקור בזמן אמת ללא אמצעי תיווך (אירגון תקשורת ו/או אתיקה עיתונאית) הרי בשעה שכלי התקשורת המרכזיים נתונים לשליטתם של כמה בעלי הון, התקשורת האלטרנטיבית פתוחה לכל הציבור מהווה כלי ביטוי לעמדות הצבור, בעיקר לקבוצות הפריפריה, המיעוט, ה"אחרים" אשר אינם מקבלים ביטוי מספק בתקשורת הרגילה. סדר היום באתרים האלטרנטיבים שונה מזה שקובעים כלי התקשורת המרכזיים. לדוגמה: רשת אינדימדיה ,טלוויזיה חברתית באינטרנט - www.TV.social.org.il, אתר רוטר ועוד.

יתרונות התקשורת האלטרנטיבית • התקשורת האלטרנטיבית מעודדת את השיח הדמוקרטי- נותנת במה להשמעת דעות של קבוצות מיעוט, קבוצות שוליים ומאפשרת הכנסת קבוצות שוליות למרחב הציבורי הישראלי ולסדר היום הציבורי. • התקשורת האלטרנטיבית הינה תקשורת נגישה – מאפשרת הפקת תוצרי מדיה על ידי קבוצות שבדרך כלל אין להם כל גישה או סיכוי להגיע למדיה המסחרית בעידן הרייטינג. הסיקור נעשה ללא אמצעי תיווך (אירגון תקשורת ו/או אתיקה עיתונאית) הכותבים/מסקרים לא חייבים להיות עיתונאים.

חסרונות התקשורת האלטרנטיבית • פרשנות סובייקטיבית ופעמים מגמתית • המידע נמסר ללא פיקוח – זוהי תקשורת לא ממוסדת המופעלת ע"י אנשים ללא רישוי, אין הגבלות, הכל פרוץ, חד- קוליות, הבאת צד אחד, עמדה אחת לנושא הנידון, התעלמות מדעות שונות ומגוונות, ואף קיימת אפשרות לפגיעה בביטחון המדינה או פגיעה בזכויות הפרט או בביטחונו.

אינטראקטיביות בתקשורת המונים אינטראקטיביות – תכונה של יחסים או טכנולוגיה שמתארים הפעלה הדדיות מסוימת, השפעה הדדית. כל היגד או אמירה מתייחסים לאלו הקודמות לה. לדוגמה: אמירה תגובה המתייחסת לאמירה תגובה חוזרת המתייחסת לאמירה הראשונה • מהן תרומות האינטראקטיביות לחופש הביטוי: נגישות למדיה לקבוצות המיעוט, פלורליזם ומגוון דעות, חשיפת האמת, שיח ציבורי פתוח.

פורומים באינטרנט

אחת ממשמעויותיה הנפוצות של המילה פורום כיום היא אתר אינטרנט או חלק בו, המשמש לקיום דיונים בנושאים מוגדרים או כלליים. גולשים רשאים לכתוב הודעה בפורום, כהודעה שפותחת דיון בנושא חדש או כתגובה להודעה קיימת. הפורום הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט. מתקיימים בהם דיונים ערים, בהשתתפות עשרות ואפילו מאות משתתפים, שכל אחד מהם תורם לדיון המתפתח בפורום. לעיתים פורומים גורמים למשתתפים בהם להסיר את מעטה האנונימיות ולפתח קשרים בין-אישיים, פרומים אלו מתפתחים לקהילה וירטואלית. האינטרנט מאפשר את קיומו של הכפר הגלובאלי, שבירת מימד המרחק הפיזי והגיאוגרפי, שבירת מחסום הגבולות. גם כאן, קיימת תופעה של יצירת קהיליות נפרדות, בהתאם לתחומי העיסוק והעניין, ללא מגבלת מרחק.

דוגמא לדיון בפורום שיעורי בית, ynet:



	 סדרה הנדסית  תעזרו לי  

26/05 19:28 אסי14

נושא : סדרה הנדסית תעזרו לי תאריך : 26/05/07 19:28 מחבר/ת : אסי14 אנא עיזרו לי בפתרון סעיף ב' (עוד לפני הבגרות במתמטיקה..) תודה לעונים!


הוספת תגובה

שליחה לחבר/ה

הדפסה

לתצוגת הודעה



הסבר מפורט לפתרון

26/05 20:44 אבישי

הוספת תגובה

שליחה לחבר/ה

הדפסה

לתצוגת הודעה



אבישי תודה, אבל אני מחפש את הפתרון לסעיף ב'... אם תמצא אשמח לדעת.

26/05 21:00 אסי14


רעיון

27/05 17:36 נתי נושא : רעיון תאריך : 27/05/07 17:36 מחבר/ת : נתי בתגובה ל: סדרה הנדסית תעזרו לי - אסי14

[עריכה] ====================================

אתה יכול לקחת את הסדרה ... a2,a4,a6 , להוכיח שהיא הנדסית, להראות שa2=a1 (כאשר a1 הוא האיבר הראשון מהסדרה שבסעיף א'), ושהq גם זהה לq של הסדרה שבסעיף א'. בכך בעצם תראה שהסדרה a2, a4, a6... זהה לסדרה a1,a3,a5... ולכן כל איבר זוגי בסדרה המשותפת זהה לקודמו.


הוספת תגובה

שליחה לחבר/ה

הדפסה

לתצוגת הודעה



פתרון

12/06 12:31 ericby




בלוג

התרגום המילולי של blog הוא יומן רשת – web log ובקיצור blog . הבלוג הוא למעשה "אתר- בית עם דופק", הנבדל מאתר רגיל על- ידי קונבנציות טכנולוגיות ונורמות מתהוות: קצב עדכון גבוה, נימת כתיבה אישית ובלתי פורמלית, דמוית יומן, פורמט תיארוך בסדר כרונולוגי הפוך ומנגנון קישוריות לבלוגים אחרים.

ישנם שני סוגי בלוגים עיקריים – 1. Weblog מסורתי, בו הכותבים משתפים את הקוראים בתגליותיהם, בנושאים מקצועיים – עלוני מידע, ניתוח והבעת דעה. 2. Web diary יומני רשת, בו משתפים הכותבים את קוראיהם במחשבותיהם ומעשיהם באותו היום. החידוש של הבלוג הוא ברעיון המאפשר פלטפורמה נוחה לפרסום תכנים ברשת, אין צורך לדעת מחשבים או שפות תכנות כדי לכתוב בלוג וניתן לקבל עדכונים לתיבת הדואר- RSS.במילים אחרות: הבלוגר נדרש רק לספק את התוכן. כדי שיומן רשת ייחשב כבלוג , הוא חייב לכלול בתוכו קישורים לאתרי אינטרנט , כאשר הבלוגר ייתקל באתר מעניין , הוא יפרסם רשימה קצרה עם קישור לאותו אתר – וייצרף אליה פרשנות אישית. ( או פרשנות מקצועית ). לבלוגים שני יתרונות בולטים על פני אמצעי המדיה המסורתיים : א. הנימה האישית קולחת ומבעבעת כי שום עורך מכובד לא יכול לבלום אותה או לקזזה. ב. בגלל יכולת ההפקה ההמונית, ניתן לנצל כלים ממוחשבים בעלויות אפסיות לצורך הפקה והפצה של עלוני המידע/יומנים אישיים. לרשותם של כותבי הבלוגים עומדים לפחות 30 סוגים שונים של מחוללים ממוחשבים. הבלוגים משמשים אכן ככפרים לוקאלים לאוכלוסיות בעלי עניין משותף, ללא מגבלות גיאוגראפיות, ללא הפרדת גבולות.

  • חשוב לזכור כי הבלוגים ממוסחרים, הם מכילים שידורים של פרסומות שונות, במטרה להשיג רווחים.



דוגמא לבלוג


טוקבקים

טוקבק הוא מנגנון לתגובות הגולשים באינטרנט. מנגנון הטוקבק מופעל באתרי חדשות, (כדוגמאת "הארץ", חדשות וואלה וכו') . באתרי בלוגים ובאתרים נוספים, והוא מאפשר לגולשים להגיב על הנאמר בדף מסוים, כך שהתגובות מופיעות בהמשכו של הדף. הטוקבק הוא אחד המאפיינים המובהקים של תרבות האינטרנט, והוא מביא לשיא את מימוש חופש הביטוי שמתקיים באינטרנט. הטוקבק משמש בדרך כלל להבעת דעתו של הגולש, אך לעתים הוא משמש גם להצבעה על טעויות עובדתיות או לשוניות שנפלו בכתבה המקורית.

דוגמא לטוקבקים מאתר  :NRG


מאפייני הטוקבק כמרחב אינטראקטיבי: • אינטראקציה כתובה • כותרת עם/ללא טקסט נלווה • מקום התגובה: בהמשך לכתבה (שיחות מסביב לטקסט) • מגוון אפשרויות תגובה ופניה: לטקסט הכתבה, לתגובות גולשים אחרים, פניה לגורמים מחוץ לרשת • זמניות וחד פעמיות (התגובות נמחקות או מועברות לארכיון לאחר זמן קצר). • פרסום מושהה של התגובה. • לעיתים יש סינון אוטומטי או אנושי של התגובות. • בשלב זה התגובה אינה מחייבת רישום אי-מייל. יש אפשרות לכתוב את פרטי המגיב האמיתיים. • אפשרות לאנונימיות • דפוס התפתחות מפתיע ובלתי צפוי


יתרונות הטוקבק 1. הטוקבק מביא לשיא את מימוש חופש הביטוי שמתקיים באינטרנט, הטוקבק משמש בדרך כלל להבעת דעתו של הגולש 2. הטוקבק נועד לתקן את הטעויות, אי הדיוקים והעובדות השגויות שנפלו בכתבה המקורית. 3. מאפשר לשלטון ולעיתונאים לשמוע את הביקורת של הציבור 4. תגובות אנונימיות מאפשרות פרסום מידע חשוב שלא היה מגיע לידיעת התקשורת והציבור בדרכים אחרות. 5. הטוקבק מאפשר קתרזיס ופורקן לרגשות שליליים ולכן הוא ממתן אלימות בעולם הממשי. 6. הטוקבק מאפשר פלורליזם שוויוני יותר והוא הזדמנות להכיר ולהתרועע עם "האחר". 7. הטוקבק מאפשר לקבל תמונה יותר שלמה של האמת והמציאות.

חסרונות הטוקבק 1. מעטים משתתפים באופן פעיל ככותבים 2. הטוקבק אינו מייצג (חלק ניכר מהתגובות מצונזרות) בגלל האנונימיות ערכן של התגובות נמוך כי אמינותן נמוכה 3. הטוקבק נשלט על-ידי חברות פרסום ויחסי ציבור וגורמים בעלי אינטרסים פוליטיים וכלכליים. 4. אינו עומד בחוקים ובנורמות העיתונאיות 5.מרובה באלימות מילולית, נאצות וכו.


התפקידים הדמוקרטיים והתרומות של הטוקבק לשיח הציבורי המרחב הציבורי האידיאלי על-פי הברמס (1989): "המרחב הציבורי הוא מרחב ביניים בין המדינה לבין החברה האזרחית. מרחב, שאינו בהכרח פיזי, בו אין הבדלי כוח וסטאטוס, מרחב בו עקרונית כל אדם נמצא במעמד שווה ומודע היטב לזכאותו להשתמש בתבונתו לשם ביקורת על כל נושא בעל עניין ציבורי...השיח הציבורי הוא מתקיים במדינה חופשית ובזירה בלתי תלויה בלחצים כלכליים." למעשה, הטוקבק זהו שיח בו כל אחד רשאי להביע את עמדותיו שאיפותיו וצרכיו, לכל אחד יש זכות להשתתף בשיח ולשאול ולטעון את טענתו, לא ניתן למנוע מהמשתתפים את מימוש זכותם אך גם לא להכריחם לממש זכות זו. זהו מהלך של הבנה הדדית, של דיאלוג שמטרתו להגיע לחקר האמת וללכידות חברתית. בנוסף לכך, באמצעות הטוקבק הקהל מתחלף עם העיתונאי בתפקידיו: • הקהל הופך להיות לשומר הסף של העיתונות וכלב שמירה של התקשורת והשלטון • הקהל הופך להיות לשומר סף של שיח הגולשים • הקהל כתומך וכמערער על כותב מסוים, אמונה או דעה מסוימת • הקהל כספק של בידור ושל רייטינג • הקהל כמגייס תמיכה והסכמה ציבורית • הקהל כספק מידע, כיוצר פרשנויות, וכמציע פתרונות עצות ורעיונות • הקהל כקובע סדר יום



טלוויזיה חברתית

הטלוויזיה החברתית הינה מיזם לשינוי חברתי הפועל באסטרטגיה תקשורתית ולפיכך מהווה גוף תקשורת עצמאי, חוץ ממסדי, לא מסחרי ובלתי מפלגתי, אשר סדר יומו אינו מושפע מאינטרסים של בעלי הון ושל ההגמוניה השלטת. הטלוויזיה החברתית באה לפצות על היעדרה (ע"פ רוב), של נקודת מבט אזרחית וביקורתית בנושאי חברה, כלכלה, מדינה, סביבה ותרבות (והקשר ההדוק ביניהם), הנובעים ממערכת היחסים שבין הקפיטליזם לתקשורת המסחרית והממסדית. נקודת הביקורת המרכזית אותה רוצה הטלוויזיה החברתית להאיר, קשורה לשיח ההגמוני בו האזרחי והחברתי כפופים לביטחוני והכלכלי. ייעודה של הטלוויזיה החברתית, לקדם את התפיסה שהאזרחי והחברתי הם מעל הביטחוני והכלכלי, ולתת במה לתכנים טלוויזיונים המעודדים תפיסה זו. הטלוויזיה החברתית רואה חשיבות רבה באחריות התקשורת והטלוויזיה בפרט, לקידום ערכים דמוקרטיים, ולפיכך היא מעוניינת להגביר את התודעה האזרחית והפוליטית של אזרחי ישראל על פני תודעה צרכנית וחוסר מודעות או עניין בהלכי השלטון והמוסדות הדמוקרטיים. בדרך זו, מבקשת הטלוויזיה החברתית לערער על ההגמוניה והאינטרסים של מי שרואים בחברה דבר המוכפף לכלכלה ושואפת להניע את הציבור לפעול לשינוי הסדר החברתי המהווה אינטרס של כלל הציבור. מטרות • לחזק תודעה אזרחית, דמוקרטית ואקטיבית בקרב הצופים, בניגוד לתודעה צרכנית ופאסיבית המקודמת ע"י ערוצי הטלוויזיה המסחרית. זאת, ע"י חשיפה לנושאים שבדרך כלל לא מקבלים ייצוג, או שהם ממוקמים בשולי התקשורת. • לשנות את ייצוג סולם הערכים האינדיווידואלי, להכיר בחברתי ובסולידארי. ערוצי התקשורת מטבעם מגדירים את סולם הערכים אליו הציבור רוצה לשאוף. • להעניק במה לארגונים ולפעילים חברתיים להצגת כתבות, סרטונים ותוכניות חברתיות. • ליצור אלטרנטיבה מבנית לטלוויזיה המסחרית הנשלטת על ידי בעלי ההון והשלטון. הטלוויזיה תהיה של האזרחים, תופעל על ידם ע"ג האינטרנט ותציג תכנים מנקודת מבט ביקורתית בנושאי חברה, כלכלה, מדינה, סביבה ותרבות.




הקושי באכיפת הצנזורה בעידן הטכנולוגיות החדשות והתקשורת האלטרנטיבית


עד כה למדנו מהן ההגבלות החיצוניות והפנימיות (אתיקה) המגבילות את פעולותיהם של העיתונאים. הבנו גם מהי תקשורת אלטרנטיבית, וכעת ננסה להבין ולבחון האם בשנות ה- 2000, לאור התקדמות והשתכללות הטכנולוגיה (טלוויזיה בלווין, אינטרנט, טלפונים ניידים מדור שלישי ועוד) ניתן לאכוף את הצנזורה ביעילות.

כיום, בעידן הטכנולוגיות החדשות והתקשורת האלטרנטיבית ישנו קושי באכיפת הצנזורה על אמצעי התקשורת, לפניכם הסיבות: • ההדיגיטציה והסלולוריזציה – הטכנולוגיה השתנתה: האינטרנט והטלפונים הניידים בעיקר אלו השייכים לדור השלישי, מאפשרים לכל פרט להפיק ולהפיץ מידע מידי לרבות משדה הקרב, ללא יכולת שליטה על המידע המופץ. עידן הווידאו העצמאי. והסלולאר הביא לשבירת הצורך בתיווך. • העלמות העיתונות המגויסת והתחזקות כוחה של העיתונות הפרטית/מסחרית- העיתונות הישראלית מקום המדינה ועד תחילת שנות השמונים הייתה ברובה עיתונות מגויסת, הן למטרות המדינה והן מעצם השתייכותה של העיתונות למפלגות השונות. עורכי עיתונים היו מינויים מפלגתיים וקשורים קשר הדוק עם ראשי השלטון ובמידה זו או אחרת "שופרו של השלטון" ובוודאי לא דגם של עיתונות לוחמת, חושפת ובמיוחד לא בתחום הביטחוני. העיתונות הפרטית/מסחרית המאפיינת את מדינת ישראל החל משנות ה- 80 שונה לחלוטין, שיקוליה מסחריים בעיקר וידיעות סנסציוניות ובעיקר אם הן באות מהתחום הביטחוני מוכרות עיתונים טוב יותר. התחרות בין הערוצים והריצה להשגת הסקופ לשם הגדלת הרייטינג אינה מאפשרת שליטה על אמצעי התקשורת המשדרים בשידור ישיר ובזמן אמת. • פתיחות לאמצעי תקשורת זרים- ההתפתחות הטכנולוגית בעידן השמיים הפתוחים אינה מאפשרת פיקוח של הצנזורה כבעבר. הציבור הישראלי צורך מידע באמצעות הטלביזיה בכבלים, הלווינים והאינטרנט מאמצעי התקשורת הזרים שאינם כפופים להוראות הצנזורה הישראלית. בתהליך שכזה מוסד הצנזורה הופך להיות לא רלוונטי. • שינויים בחברה הישראלית בהתייחסות להתנהלות הצבא- הנושא הביטחוני שהיה בבחינת "טאבו" שאין לגעת בו, הפך להיות מוקד של ביקורת בחברה הישראלית. מלחמת יום הכיפורים והמחדל שהתלווה אליה גרמו ל דה – מיסטיפקציה של העומדים בצמרת השלטון – התחזקה התחושה של הציבור הישראלי כי אין לקבל כמובן מאליו ובאופן כמעט מיסטי את מה שהשליטים אומרים. הציבור הישראלי אינו מוכן להסתפק כיום ב"דובר מטעם" שייצג את המציאות וידווח לאומה. ניכרת נכונות ציבורית לבקר, להתריע ואף להתנגד למהלכי הממסד והצבא.



השפעה ומאפייני השפעה במודל התקשורת הליניארי של לאסוול (Lasswell, 1948) מהווה ההשפעה (effect) אחד המרכיבים של תהליך תקשורתי. כאשר מדברים על השפעה מדברים בעיקר על השינוי המתחולל אצל הנמען בעקבות קבלת המסר. השינוי הזה יכול להיות עצם יצירת הקשר בין המוען לנמען (עצם החשיפה לאמצעי התקשורת) או השפעה רגשית שחלה אצל הנמען בעקבות העברת המסר. מאז החלה תקשורת המונים להתפתח ולתפוס מקום מרכזי בחיי הקהילות השונות החל להתפתח תחום מחקר רחב שבחן את השפעות התקשורת על הפרט ועל החברה. ננסה להגדיר מהי השפעה ולהסביר את המידות השונות של השפעת התקשורת על הציבור. השפעה היא תוצאה של אינטראקציה חברתית בין שני גורמים משפיע ומושפע כאשר המשפיע מחולל אצל המושפע תגובה כלשהי. בואו נחשוב לרגע מה עושים תשדירי תעמולה או מותחן אלים לצופה בהם? מהו סוג השינוי שמתחולל בקוראי מאמר על השלטון בסוריה, או במתבוננים במודעת פרסומת של מכונית חדשה? בכל אחד מהמקרים אפשר לצפות לתגובה אחת או יותר מבין השלוש האלה: עיצוב, המרה (שינוי) או חיזוק (של עמדות הנמען, רגשותיו או התנהגותו). • עיצוב: העיצוב מתרחש כאשר לפני החשיפה לתהליך התקשורת לא היו לנמען דעות או רגשות או התנהגויות מסוימות בנוגע לנושא. לדוגמא תשדיר תעמולה עשוי לעצב את דעותיו של הבוחר על מפלגה ומעמדיה או האזנה לפרסומת של מכונית עשויה לעצב את התנהגות הצרכן בבואו לקנות מכונית. בדרך כלל עוד לפני החשיפה לתקשורת יש לנמענים עמדות והעדפות משלהם, במקרה כזה חשיפה לאמצעי התקשורת עשויה להביא לאחת משתי התגובות: שינוי או חיזוק. • המרה (שינוי): חשיפה לאמצעי התקשורת משנה את עמדותיו, רגשותיו או התנהגויותיו של הנמען, לדוגמא צפייה בתשדירי הבחירות עשויה להביא לכך שתומכי הליכוד יצביעו עבודה. צפייה בסרט על המצב בשטחים עשוי לשנות את רגשות הצופה משנאה לרחמים. • חיזוק: חשיפה לאמצעי התקשורת עשויה להביא לחיזוק עמדותיו, רגשותיו או התנהגויותיו של הנמען. לדוגמא צפייה בתשדיר הבחירות של מפלגת הליכוד עשויה לחזק את תמיכת הנמען במפלגה או התבוננות בפרסומת של מכונית עשויה לחזק את העדפת הנמען למכונית.

כל אחת משלוש ההשפעות- עיצוב, המרה או חיזור היא בגדר שינוי משמעותי. הנטייה הטבעית לנו היא להתייחס רק להמרה כאל השפעה של ממש- החלפת דעה אחת באחרת, שינוי במצב הרוח או אימוץ התנהגות מנוגדת לקודמתה. אך בפועל אפשר לדבר על שינוי לא רק כשתומכי ליכוד מעבירים את תמיכתם למערך, או כשאדם נכנס לקולנוע מדוכדך ויוצא מרומם. השפעה מתחוללת גם כאשר דעות, רגשות או התנהגויות קיימים מתחזקים ומתבססים. וכמובן, גם גם עיצוב של עמדה הוא שינוי, שהרי במקרה זה אדם עובר מניטרליות, ממצב של חוסר כל עמדה בנושא מסוים, למצב של נקיטת עמדה או פעולה- למשל כלפי מפלגה או מוצר. יש לציין, כי כל אחת משלוש ההשפעות הללו יכולה להתחולל באחת או יותר משלוש הרמות, במכוון או שלא במכוון, במודע או שלא במודע.


מסורת ההשפעות החזקות מסורת ההשפעות החזקות התפתחה בעשורים הראשונים של המאה העשרים, עם התפתחות והתמסדות הרדיו והקולנוע. הרדיו במיוחד נתפס כאמצעי בעל יכולות עצומות ובעיקר מזיקות ומסוכנות. הרדיו נתפס כמאיים יותר מהקולנוע בגלל יכולתו להיכנס פנימה לבתי הנמענים. בתקופה זו התקשורת נתפסה כבעלת השפעה בלתי מוגבלת כמעט. המוען בעל הרצון להשפיע מחדיר את מסריו באופן חד -סיטרי, ישיר ומיידי כמו במחט המזרק, אל מוחו של הנמען. לנמען אין כל יכולת לבחור לעצמו שלא לקבל את המסר היות והוא לא מודע כלל להשפעה עליו. על פי גישה זו - "גישת המזרק" ההשפעה של אמצעי התקשורת הייתה טוטלית ביכולתה לשנות עמדות, התנהגויות וערכים של היחיד בזמן קצר.

השפעת התקשורת על הקהל הינה מהירה, אחידה וישירה. אחידה- אותה השפעה על כל הקהל. ישירה- אין מתווכים, המסרים עוברים ישירות מאמצעי התקשורת לקהל. מהירה- ההשפעה מתרחשת מיד לאחר החשיפה לאמצעי התקשורת. בתקופה זו האמינו שהשפעות התעמולה הפוליטית המניפולטיבית, שהופיעה באמצעי התקשורת גדולות מאוד ולכן התעוררה דאגה עמוקה בקרב שוחרי הדמוקרטיה. החשש העיקרי היה שהתקשורת יכולה להסית את קהל ההמונים ולהביאו לידי תגובה רגשית ופעולות ממשיות. גישת המזרק באה לידי ביטוי בספרו של היטלר "מיין קאמפף", שבו מופיע תאור מפורט כיצד אפשר להשפיע על ההמונים בעזרת העיתונות והתקשורת. ביסוד הרעיון הזה עמדה ההנחה של הנאציזם, שהציבור נבער מכדי שיבחין בין אמת לשקר ולכן ניתן להשתמש בתעמולה שיקרית ולהפעילו בכיוונים רצויים לנאצים. גם המודל הקווי של לאסוול תומך ללא ערעור בקיומה של ההנחה שהתקשורת משפיעה כמו בגירוי ותגובה - השפעה טוטלית לטווח קצר. אולם, מחקרים רבים שנעשו לאחר מלחמת העולם השנייה, בעיקר לגבי השפעות התעמולה בארצות הברית בשנות הארבעים העלו סימני שאלה רבים אודות עוצמתה הבלתי מוגבלת של התקשורת.


תיאוריית המחט התת עורית השפעות חזקות

תיאוריה זו טוענת כי אמצעי תקשורת המונים (ובעיקר הרדיו) הם מעין מחט של מזרק המחדיר את מסריו לתוך מוחו של הפרט. הרדיו נתפס כאמצעי כל יכול. המוען נתפס כגורם היכול להזריק הכל לנמענים, הנמען נתפס כסביל וחסר אונים, רחוק מהאנשים בסביבתו וחשוף לתכנים המועברים דרך "המזרק".




- יחידים


גורמים שעזרו להתגבשות התפיסה של תקשורת הכל יכולה: 1. האקלים החברתי והפוליטי: האקלים החברתי ששרר במערב אחרי מלחמת העולם הראשונה תרם להתגבשות התפיסה שאמצעי התקשורת הם כל יכולים, המצב הכלכלי הקשה של האזרחים ברוב מדינות העולם ובמיוחד בארצות הברית והזוועות של מלחמת העולם הראשונה הביאו לתחושה רחבה כי האדם הוא יצור חלש וחשוף להשפעות רבות חזקות. בנוסף בתקופה זו קמו מספר דיקטטורות שניצלו את אמצעי התקשורת ובעיקר הרדיו על מנת לבסס את שלטונם החדש כמו היטלר, סטלין ומוסוליני. מנהיגים כמו היטלר ידעו לנצל את אמצעי התקשורת ולגייס דרכם את האנשים, כך לדוגמא היטלר טען כי בלי הרמקול שהשתמש בו בעצרות העם ובלי הרדיו לא היה יכול לכבוש את גרמניה. היטלר השתמש בבמאים שעזרו לו לביים סרטים שנועדו לחזק את תמיכת העם בו ובדרכו. התעמולה הנאצית היתה העדות להשפעתה הכל יכולה של התקשורת. 2. מחקרי קרן פיין: נתונים משנות העשרים מראים כי מדי שבוע נמכרו בארצות הברית ארבעים מיליון כרטיסי קולנוע, בסוף שנות העשרים הגיע המספר לתשעים מיליון מהם כארבעים מיליון כרטיס נמכרו לקטינים בני פחות מ-14 שנים, נושאי הסרטים היו כמו היום פשע, מין ואהבה. הציבור החל לדאוג מפני השפעת הסרטים על הנוער, דאגה זו הביאה לעריכת פרויקט מחקרי ענק שנערך בארצות הברית בשנים 1929-1932 במימון קרן פיין. נערכו במסגרת פרויקט זה 13 מחקרים נפרדים, כל מחקר נועד לבדיקת היבט אחד של השפעת הצפייה בסרטי קולנוע על ילדים ונוער. המחקרים נחלקו לשני סוגים כלליים הראשון נועד לבדיקת התכנים של הסרטים והשני נועד לבדיקת השפעת התכנים על קהל הצופים. מבדיקת התכנים של הסרטים נמצא כי שלושת רבעי הסרטים עסקו בשלושה נושאים בלבד- פשע, מין ואהבה, נושאים חינוכיים כמו היסטוריה, ילדים, ערכים חברתיים, מסעות וקומדיה נמצאו באופן נדיר, צריכת אלכוהול הוצגה בצורה גלויה למרות שנאסר לשימוש בארה"ב. השפעות שנבדקו: רכישת מידע, שינוי עמדות, עירור רגשות, נזק לבריאות, שחיקת נורמות מוסריות והשפעות על התנהגות.


התוצאות בתחום השפעת התקשורת: רכישת מידע: נמצא כי סרטים מביאים לזכירת עובדות טובה יותר משיטות רגילות של שינון. שינוי עמדות: החוקרים בדקו את השפעת הצפייה בסרטים על עמדות הנוער בנושאים שונים כמו העדפת קבוצות אתניות כמו יהודים, סינים ועוד. הממצאים לא אחידים אולם בהרבה מקרים נמצא כי הצפייה בסרטים מביאה לשינוי עמדות בכיוון העמדות המוצגות בסרט, כך לדוגמא לאחר צפייה בסרט על גיבור סיני גברה האהדה לסינים. עירור רגשות: המחקרים הראו כי הילדים הגיבו לסרטים בעוררות רגשית גבוהה בהשוואה למבוגרים שכנראה למדו להיות רחוקים ברגשות שלהם מהסרט המוקרן. נזק לבריאות: במחקרים נבדקה השפעת הצפייה בסרטים על שינת הצופים ונמצא כי אכן סרטים מסוימים גרמו להפרעות בשינה שיכולים להפריע לבריאות. שחיקת נורמות מוסריות: מהשוואת התכנים של הסרטים עם הנורמות המוסריות והערכים של החברה נמצא כי ישנה סתירה בין הנורמות בחברה לתיאורים המוצגים בסרטים. השפעות על התנהגות: בתחום זה נערכו הרבה מחקרים והוא נחשב לחשוב מכולם, מחקר אחד השווה בין ילדים שהרבו לבקר בקולנוע לבין ילדים שלא צפו בסרטים בכלל, נמצא כי מורים נתנו הערכות נמוכות יותר לתלמידים שנהגו לצפות בסרטים וגם ההישגים שלהם היו נמוכים מההישגים של התלמידים שלא ביקרו בקולנוע.

3. הפלישה ממארס: ב-30 באוקטובר 1938 ב"ליל כל הקדושות"- חג בו מקובל לעשות מתיחות בארה"ב, השחקו אורסון ולס היה באולפן הרדיו של CBS בניו יורק, הוא שידר תסכית דרמטי בשם "מלחמת העולמות", המשדר שנעשה כמו יומן חדשות תיאר בצורה מציאותית ורצינית ביותר את פלישתם של יצורים מכוכב הלכת מארס והשתלטותם על ארה"ב ועל כל העולם בצורה אלימה מאוד וכי בכוונתם להרוס את העולם. התשדיר כלל ריאיונות עם מדענים שונים ונאום של שר הפנים לאזרחים ותיאורים חיים של התרחשויות דרמטיות. בתחילת התוכנית, במחציתה ובסופה שודרו הודעות כי התסכית הינה בדיונית אולם למרות זאת מעל למיליון איש האמינו למה ששמעו וחשבו כי אכן זה מה שקורה במציאות. חלק מהאנשים הגיבו בהיסטריה ובחרדה, נפרדו מבני משפחותיהם, הלכו לכנסיות לתפילה וחלט נמלטו מבתיהם. בעקבות המשדר נערכו מחקרים רבים והעיקרי מביניהם נקרא "הפלישה ממארס" התשדיר היווה עוד דוגמא להשפעתה החזקה של התקשורת על האנשים ותרם להתחזקות האמונה בהיותה של התקשורת גורם הכל יכול. המחקר בדק שלוש שאלות: 1. כמה אנשים האזינו למשדר וכמה נתקפו בבהלה? 2. מדוע הצליח המשדר הזה להפחיד את האנשים ומשדרים בדיוניים אחרים לא? 3. מדוע בני אדם מסוימים נבהלו אחרים לא נבהלו?

לגבי השאלה הראשונה היו הרבה סקרים והרבה תוצאות אולם ההערכה הסופית היתה כי למשדר האזינו כששה מיליון בני אדם. 1.7 מיליון מבין המאזינים חשבו כי המשדר הוא מהדורת חדשות אמיתית וכמיליון בני אדם נבהלו.



לגבי השאלה השניה נמצא כי חמשה מאפיינים אפיינו את המשדר הזה וגרמו לבהלה: • התסריט נכתב ובוצע בצורה מאוד משכנעת ודרמטית אפילו למאזינים מתוחכמים היה קשה לא להאמין במיוחד בדקות הראשונות.

• הרדיו באותה תקופה נתפס כמקור מידע אמין במיוחד בקרב השכבות הנמוכות שלא היו חשופים לעיתונות הכתובה. • הראיונות עם אנשים מומחים מדומים כמו אסטרונום מפורסם מאוד בארה"ב (ולס שיחק את תפקידו) . • האזכור של שמות מקומות אמיתיים (ערים ורחובות) . • למעלה מארבעים אחוז מהמאזינים לא שמעו את התשדיר מהתחלתו ולכן החמיצו את הודעת הפתיחה שמדובר במשהו בדיוני.

לגבי השאלה השלישית במחקר זוהו ארבע קבוצות מאזינים: 1. מאזינים שהסיקו מתוך המשדר עצמו שאינו עובדתי ואינו אמיתי ולא נשארו מפוחדים לאורך המשדר. 2. מאזינים שהשוו את המשדר עם מידע חיצוני וגילו שאינו עובדתי כמו אנשים שעברו לתחנות אחרות לבדוק את העניין או קראו בעיתון את לוח המשדרים וידעו כי מדובר בתשדיר בדיוני. 3. מאזינים שניסו לאמת את הדיווחים בעזרת מידע חיצוני אך הוסיפו להאמין שמדובר בתשדיר אמיתי (כמו אנשים שהסתכלו מהחלון או יצאו לרחוב). 4. מאזינים שהאמינו לתשדיר ולא ניסו לאמת את האירוע בכלל הם נשארו מבוהלים. הסקרים הראו כי שינם הבדלים בין המאזינים שהאמינו לתשדיר ואלה שלא האמינו וניסו לאמת את הדברים. המאמינים לתשדיר היו בעלי רמת השכלה נמוכה יותר, יותר מאמינים בדת, בעלי נטייה.









השפעות מוגבלות הגל השני בחקר ההשפעות

מסורת ההשפעות המוגבלות דחתה את הנחות היסוד של תיאורית המחט התת עורית, ולטענתה תהליך זרימת המסרים מכלי התקשורת (מוען) לאדם הבודד (נמען) אינו ישירות – קיים תיווך של אמצעי תקשורת בינאישיים. יתרה מזו, נמצא שההשפעה הטיפוסית שמשיגים אמצעי תקשורת ההמונים איננה השפעה של שינוי, זו שעוררה דאגה כה עמוקה בעשורים הראשונים של תחילת המאה, כי אם השפעה של חיזוק הדעות והעמדות הקיימות.

אסכולת הקמפיין/המערכה אסכולת המערכה צמחה ממחקר בחירות מקיף ומקורי של פול לזרספלד, שנעשה ב 1940. בעקבות המחקר גילו החוקרים כי הבוחרים מצעים על- פי נטיות מוקדמות, כלומר הם מושפעים מהסביבה (משפחה, מכרים) ומהפרופיל החברתי-כלכלי שלהם. לדוגמא, משפחתי תמיד נהגה להצביע למפלגת העבודה, אז אני מושפעת מהם ולכן בבחירות אני אצביע למפלגת העבודה. בנוסף גילו החוקרים שאנשים משכילים ועשירים מתעניינים יותר בתהליך הבחירות מאשר אנשים לא משכילים ולא עשירים, שגם נשארים אדישים לתהליך הבחירות, והחליטו למי להצביע רק ברגע האחרון.

מסקנות המחקר: 1. אין בוחר רציונאלי. 2. רובם המכריע של האזרחים מגבש את דעתו לפני תחילת מסע הבחירות. 3. גם האנשים שמשנים את דעתם במהלך מסע הבחירות חוזרים בהם. 4. הנאמנים למפלגתם הם החשופים יותר לאמצעי תקשורת המונים. 5. המעטים המשנים את דעתם (הקולות הניידים) אינם מתעניינים במיוחד בפוליטיקה ואינם חשופים הרבה לאמצעי תקשורת המונים. 6. לא ניתן להסביר את השינויים בכוונות ההצבעה בקרב האנשים כתוצאה ישירה מהשפעתם של אמצעי תקשורת המונים מכאן שהשפעת התקשורת על הבוחרים הינה מוגבלת.




המחקר הצביע על שני גורמים מרכזיים בתהליך התקשורת שמערערים על העוצמה הכל יכולה שיוחסה לתקשורת המונים:

1. חשיפה סלקטיבית: תיאורית המזרק הניחה שהציבור כולו חשוף למסרי תקשורת המונים וקולט אותם לכן השפעת התקשורת הינה אחידה, במחקרי הבחירות נמצא כי הנחה זו אינה נכונה, בני האדם חשופים לתקשורת המונים באופן סלקטיבי, כל אדם בוחר לאיזה אמצעי תקשורת הוא נחשף, באיזה מינון ולאיזו תכנים. כך לדוגמא בוחרים מעדיפים להיחשף לתעמולת מפלגתם ולא לתעמולת היריב הפוליטי. עוד נמצא כי התעמולה הפוליטית באמצעי התקשורת השונים הגיעה אל אותם אנשים המתעניינים בפוליטיקה, אנשים שהאזינו לתוכניות פוליטיקה ברדיו קראו על הפוליטיקה בעיתונים ובכתבי העת, אנשים אחרים לא הקדישו לנושא הבחירות עניין בכלל דבר שמחזק עוד יותר את גורם החשיפה הסלקטיבית ומערער על תפיסת התקשורת כגורם הכל יכול.

2. תיווך של תקשורת בינאישית - דגם הזרימה הדו שלבית: מודל זה הניח כי הרעיונות זורמים מאמצעי תקשורת המונים אל בני אדם מסוימים ומהם אל מגזרים אחרים של האוכלוסייה שהם שאר הנמענים.

- אנשים שיש להם קשר חברתי עם מנהיג הדעה.

תכונותיו של מנהג הדעה: 1. אדם המתעניין הרבה בתחום מסוים ומבטא לגביו הרבה בבהירות ובפרטנות יותר מהאנשים האחרים. כמו אדם המתעניין בפוליטיקה או באופנה או בספורט. 2. אדם שיש לו חשיפה מוגברת לאמצעי תקשורת המונים כמקרו מידע בנושאים שונים. 3. אדם בעל מעמד זהה למעמד מונהגיו (אחד משלנו), אינו בעל מעמד חברתי גבוה היתרון היחידי שלו שהוא מנהיג בתחום מסוים. 4. אדם בעל יחסים בין אישיים שעוזרים לו להעביר את מסרים בתחום שלו לאנשים סביבו. 5. בכל תחום קמים מנהיגי דעה המוכרים בסביבתם כיודעים ובקיאים באותו תחום.


תכונותיהם של האנשים המונהגים בתחום המסוים: אלה אנשים שלא מתעניינים בתחום מסוים ולכן ממעיטים להיחשף לאותו נושא בתקשורת המונים ואם רוצים לקבל החלטה הקשורה לאותו נושא נעזרים בתקשורת בין אישית במנהיגי דעה שדרך התקשורת האישית עוזרים לאנשים לקבל החלטה. לדוגמא אנשים שלא מתעניינים בפוליטיקה ולפני הבחירות מתייעצים עם קרובים ובעזרת השיחות איתם מגבשים החלטה למי להצביע.

נמצאו שלושה גורמים לפחות שמעניקים יתרון למנהיג דעה בתור מקור השפעה על חבריו: 1. אינו מייצג אינטרס מובנה של גורם כלשהו לכן נתפס כאמין יותר. 2. המגע הבין אישי בינו לבין מונהגיו מאפשר לו להתאים את עצמו לנמען. 3. קיומו של המשוב בין מנהיג הדעה לנמען מאפשר למנהיג הדעה לגמל מיידית את המונהג המסכים אתו, לדוגמא אם המונהג מגלה עניין בפר שהמליץ עליו מנהיג דעה הוא יזכה במחמאה כמו "ידעתי שאתה אדם חכם", "ידעתי שיש לנו טעם דומה".

לסיכום דגם הזרימה הדו שלבית הצביע על חשיבותה של התקשורת הבין אישית על האנשים למרות התחזקותם של אמצעי תקשורת המונים וכניסתם לתחומים רבים בחיינו, עדיין יש מקום נכבד לשיחות הבין אישיות שאנו מקיימים עם האנשים סביבנו ואנו מושפעים מהם רבות. מכאן שדגם זה מחזק את התפיסה שהשפעת תקשורת המונים הינה מוגבלת.


ערעור "שיטת המרק" בשנת 1948, נערכו בארה"ב מחקרים ע"י סוציולוגים בראשותו של פול לזרספלד. החוקרים בדקו את דפוסי ההצבעה בבחירות בארה"ב בשנים 1940 ו1944 וגילו, שרק אנשים מעטים שינו את עמדותיהם והחלטותיהם בהשפעת הרדיו והעיתונות הכתובה (הטלוויזיה הייתה אז בשלבי ההתפתחות הראשונים). נתברר, כי מי ששינו את עמדותיהם הקודמות עשו כן בהשפעת שיחות פנים אל פנים עם ידידיהם או בני משפחה יותר מאשר בהשפעת אמה"ת. פרסום הממצאים הביא לערעור הסברה בדבר עוצמתם הבלתי מוגבלת של אמה"ת וכוחם להביא לידי שינוי עמדות. המחקרים גילו שלושה ממצאים: א. המסרים מגיעים רק למי שממילא גילו התעניינות בנושאים הנדונים ואין הם משמשים אלא לחיזוק העמדות הקיימות. ב. לאנשים יש נטייה לחשוף עצמם רק לאותם המסרים שהם מסכימים איתם. ג. ממילא אנשים נוטים להבין את אותם מסרים באופן שונה.

כלומר, בסוף שנות ה - 50 אמונה מינימליסטית בכוח השפעתם של אמצעי התקשורת.

"הזרימה הדו-שלבית של אמה"ת - חוקר ישראלי בשם אליהוא כ"ץ ולזרספלד טענו, כי המסרים של תקה"מ אינם מגיעים ליעדם אלא בתיווכם של "מנהיגי דעת קהל" שחשופים יותר לתקשורת. אלה קולטים את המסרים ומעבירים את המסרים החשובים לדעתם לחברי קבוצותיהם (משפחות, חברים). - כלומר השפעה מוגבלת.


אסכולת שימושים וסיפוקים השפעות מוגבלות "אין האדם חייב לקבל את כל מה שאומרים לו, ועומדת לו זכותו לברור בין המסרים השונים ואפילו הזכות לא להקשיב ולא לקבל אף מסר"

מקורה של האסכולה בהכרה כי בכוחו של הקהל להשתמש בתקשורת ולשלוט בשימוש הזה. אנשים חושפים עצמם באופן סלקטיבי לאמצעי התקשורת. הקהל של אמצעי התקשורת הינו קהל אקטיבי- מה שמניע את האדם בבחירתו הוא מה שישמש אותו ויספק אותו. לתקשורת המונים אין בלעדיות בסיפוק צרכים אלה, ולכן השפעתה מוגבלת.

ניתן לסווג לשלוש קבוצות את הסיבות שבגללן קהל צופה בטלוויזיה: 1. צפייה בשל תוכן מסוים (עניין) 2. צפייה כמקור לסיפוק צורך אחר (לברוח ממטלה אחרת וכו') 3. צפייה כצורך חברתי (להיות חלק מקבוצה המכירה ומתייחסת אל התכנים: משחק כדורגל, סדרה פופולארית בטלוויזיה וכו')

אסכולת השימושים והסיפוקים הינה האסכולה השלישית במסורת ההשפעות המוגבלות, והיא מתייחסת לגורם השני שנחשף באסכולת המערכה – החשיפה הסלקטיבית. השאלה החשובה ששואלים חוקרי האסכולה היא כיצד מחליט הנמען למה ייחשף באמצעי התקשורת ועל מה יוותר? חוקרי האסכולה שאלו שאלה הפוכה, במקום לשאול מה עושה המדיה לבני אדם, הם שאלו מה עושים בני אדם באמצעי התקשורת? התשובה לשאלה מסבירה את מנגנון החשיפה הסלקטיבית. ההנחה היא שזוהי פעולה מחושבת ומונחית ע"י מגוון שיקולים, רצונות וצרכים אישיים מכאן שם האסכולה "שימושים וסיפוקים" נקודת המוצא באסכולה היא צורכי הנמען, הם המכתיבים את דפוסי החשיפה, צרכים אלה מתהווים מתוך נסיבות חברתיות ואישיות, יש אנשים בעלי צרכים חזקים לבידור ואחרים "מכורים" לחדשות. בנוסף נסיבות חברתיות עשויות להשפיע על הצרכים לחזק חלק מהם לדוגמא. צורכי הנמען מכתיבים את אופן החשיפה למדיה , את היקפה ואת תכניה. בנוסף לצרכים לכל אדם יש ציפיות והערכות לגבי הדרכים לסיפוק צרכיו הן מניסיונו האישי או מניסיון הזולת, אמצעי התקשורת הם אחת הדרכים לסיפוק הצרכים כאשר יש דרכים נוספות לסיפוק אותם צרכים כמו אמצעי תקשורת בין אישית, מכאן נגזרת ההנחה הבסיסית של האסכולה, שהנמען מודע לצרכיו ומכוון את פעילותיו התקשורתית באופן רציונלי.

א. הנחות גישת השימושים והסיפוקים:  הקהל הוא בררן, אקטיבי, בוחר למה להיחשף לפי צרכיו  הקהל מודע לצרכיו ולמענה שאמצעי תקשורת מספקים להם  הצרכים הם אנושיים וחברתיים והתקשורת לא יצרה אותם, הם קדמו לתקשורת ההמונים  תקשורת ההמונים מתחרה במקורות סיפוק אחרים של הקהל  צרכים משתנים בהתאם לנסיבות, תקופות, אירועים וסוגי קהלים שונים

תרבות הפנאי בישראל: אחד המחקרים הגדולים והיסודיים שנערכו בהשפעת אסכולת השימושים והסיפוקים נערך בישראל ע"י החוקרים כ"ץ וגורביץ' וכלל 1500 ראיון עם אזרחים ישראלים, עיקר תוצאותיו פורסמו בשנת 1973 בספר "תרבות הפנאי בישראל". החוקרים הציגו לנחקרים רשימה של צרכים וביקשו מהם להעריך את חשיבותו של כל צורך, ולציין איזה אמצעי תקשורת ממלא אחר אותו צורך. הצרכים מוינו לחמש קבוצות: 1. צרכים קוגניטיביים: צרכים של חיזוק הידע וההבנה כמו הצורך לדעת מה חושבים עלינו בעולם או הצורך לעקוב כיצד הממשלה ממלאת את תפקידה. 2. צרכים אפקטיביים: צרכים של חיזוק התנסות רגשית, הנאה או חוויה אסתטית, כמו הצורך להרגיש חוויה של יופי או הרגשה של חגיגיות. 3. צרכים אינטגרטיביים: צרכים של חיזוק אמון, ביטחון, יציבות וסטטוס כמו הצורך להרגיש גאווה שיש לנו מדינה או הצורך להיות מרוצה מצורת החיים בארץ. 4. צרכים אינטגרטיביים נוספים: הצורך של חיזוק הקשר עם המשפחה, החברים והעולם, כמו הצורך לבלות עם המשפחה ועם החברים. 5. צרכים אסקפיסטיים: צרכים של בריחה מהמציאות והחלשת הקשר של האדם עם סביבתו, כמו הצורך להרוג זמן והצורך לברוח מהמציאות היומיומית.

תוצאות המחקר: החוקרים בדקו את יעילותו של המדיה בסיפוק הצרכים. כך לדוגמא נמצא כי הספר הוא האמצעי הטוב ביותר לסיפוק הצורך "לברוח מהמציאות" שהוערך כחשוב מאוד ע"י 16% מהנחקרים לאחר מכן הקולנוע, הטלוויזיה, הרדיו והעיתון. הממצאים מצביעים על קיומה של חלוקת תפקידים בין אמצעי התקשורת השונים במילוי הצרכים כאשר חשוב לציין שהמחקר נערך בסוף שנות ה- 60 בזמן שהטלוויזיה הישראלית החלה לשדר, לכן רואים שהעיתון ממלא את הצרכים הקוגניטיביים ולא הטלוויזיה.

החלופות למדיה : המחקר בדק האם יש חלופות למדיה שבעזרתם היחיד מספק את צרכיו ועד כמה הם מתחרים עם תקשורת המונים. על מנת לבדוק זאת הציגו החוקרים שאלה פתוחה לנחקרים בה ביקשו מהם לפרט את הדרכים או הפעילויות שדרכם מספקים צרכים. החוקרים הגיעו לרשימה שכללה 17 אלטרנטיבות כמו המשפחה, החברים, שינה. נמצא לדוגמא ששיחות בינאישיות יכולות לספק צרכים קוגניטיביים שונים ושינה יכולה לספק צרכים אסקפסטיים. הממצאים לגבי החלופות למדיה מעידים על שתי מגמות עיקריות: 1. לא נמצא אף צורך שאותו מספקת המדיה בלבד, אפילו צרכים שנחשבים לתקשורתיים מובהקים כמו הצורך לדעת מה חושבים עלינו בעולם רק 43% מהנחקרים טענו כי רק אמצעי התקשורת ממלאים אותו, כלומר יותר מחצי מהנחקרים מסתייעים בחלופות לסיפוק צורך זה, מכאן שלמדיה אין בלעדיות בסיפוק הצרכים. 2. המדיה עונה על הצורך בסיפוק צרכים מדיניים חברתיים כמו הצורך "לדעת מה חושבים עלינו בעולם" ו"מעקב כיצד הממשלה ממלאת את תפקידה". תחומים נוספים בהם נמצא כי המדיה עונה בצורה המיטבית על הצרכים: "הבנת קבוצות יריבות", "הצורך להבין את החולקים על מדיניות הממשלה", העברת מידע מן השלטון אל האזרחים.

 עבודת כיתה

• הסבירו את הטענה המרכזית של גישת השימושים והסיפוקים (כ"ץ וגורביץ). ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


• הסבירו והדגימו שני (2) צרכים אותם מספקת התקשורת לנמענים בצפייה בפסטיגל על פי גישת השימושים והסיפוקים. ____________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


פסטיגל 2006


הבניית המציאות השפעות חזקות מאוחרות

ההצגה בתקשורת של אירועים, תופעות ותהליכים המתרחשים ב"מציאות" מעוררת כמה שאלות: • מהי "מציאות"? • האם התקשורת מייצגת את המציאות כמו מראה ? • מי קובע שמצב מסוים המוצג בתקשורת הוא ה"מציאות" המדויקת ואילו מצב אחר המוצג בה הוא עיצוב של ה"מציאות" ?

התבוננו באיורים שלפניכם וענו: • מהו המצב המתואר בתמונה (מקום, זמן, דמויות, הקשר/context)? • מה התפקיד/הפונקציה שממלאת המראה ? • במה תלוי התפקיד שממלאת המראה ? • מה מראה לנו המראה?













ההצגה בתקשורת של אירועים, תופעות ותהליכים המתרחשים ב"מציאות" מעוררת כמה שאלות: מהי "מציאות"? מי קובע שמצב מסוים המוצג בתקשורת הוא ה"מציאות" המדויקת ואילו מצב אחר המוצג בה הוא עיוות (הצגה לא נכונה) של ה"מציאות" ? תמיד יימצא מי שיחשוב כי אירוע מסוים סוקר יותר מדי או פחות מדי, תואר במילים אוהדות מדי או עוינות מדי, מוקם בראשית מהדורת החדשות או בסופה, הוצג בהקשר אחד במקום בהקשר אחר, ואין לדבר סוף. כך לדוגמא, דובריהם של מגזרים שונים (עיירות פיתוח, מתנחלים, נשים, ערבים) מתלוננים שהעיתונאים ואנשי התקשורת אינם אובייקטיבים. ומנגד, העיתונאים אומרים כי הם מנסים להביא את הדברים כמו שהם.

מצב זה מראה שתי גישות מנוגדות המתייחסות אל התקשורת ואל הצגת המציאות: 1. תקשורת מייצגת את המציאות– כמו מראה – אובייקטיבית: המושג "אובייקטיביות" על פי תקנון האתיקה של מועצת העיתונות: עיתון או עיתונאי יבחינו בפרסום בין ידיעות (סיקור ללא דעה אישית) לבין דעות . פרסום ידיעות יהיה הוגן וללא הטיה (דעה חד צדדית). הכותרת לא תהיה מטעה. על מנת להיות אובייקטיבי, צריך הכתב ל"השאיר" את מחשבותיו ודעותיו מחוץ למערכת העיתון. 2. התקשורת מעצבת את המציאות – סובייקטיבית – מראה חלק מהמציאות (המושג סובייקטיבי – דעה אישית) כתיבה סובייקטיבית - העיתונאי מביע את עמדתו, מעביר את דעתו האישית לקוראים. התקשורת רוצה להיות אובייקטיבית אך היא לא יכולה משום:


אילוצים פנמיים אילוצים חיצונים בחירה ועריכה של החומרים זמן, מיקום, טכנולוגיה אתיקה מקצועית: חוק ומשפט וצנזורה פנימית לחצים פולטים לחצים כלכליים: רייטינג, מפרסמים, זכיינים מקום, שפה, זמן, תקציב-כסף, אנושיים (מערכת יחסים אישית), היררכיה ועוד...


לסיכום כל סיקור תקשורתי פירושו נקיטת עמדה כלשהי. הסיקור התקשורתי, כמו כל ייצוג אחר של המציאות, מצייר תמונה אחת, חלקית ולקויה של המציאות, שבהכרח איננה משקפת 'הכל' באופן מדויק ואובייקטיבי. לפיכך, התקשורת אינה מתפקדת כמראה, היא אינה משקפת את המציאות ואינה מציגה אותה בצורה אובייקטיבית, שכן שכל אחד מאיתנו הוא בעל ראיה ייחודית, רואה דברים מסוימים, ומתעניין יותר בדברים מסוימים ככה גם בתקשורת, על אחת כמה וכמה, כי: 1. בתקשורת עובדים בני אדם, וכמו שראינו כל אחד רואה ומתעניין דברים שונים. 2. התקשורת היא ארגון שמטרתו הפקת רווחים – העיתונים וערוץ 2 שמתפרנס מפרסומות רוצים להרוויח ולכן התקשורת תנסה להביא רק דברים שמתאימים לקהל היעד שלה, מה שיגרום לאנשים לצפות בתוכניות או לקנות את העיתון. 3. התקשורת היא חלק מארגון שיש לו אילוצים – מגבלות, לדוגמא, התקשורת לא יכולה לסקר - להראות כל מה שקורה בעולם, כי בכל רגע מתרחשים מיליוני אירועים והתקשורת לא נמצאת בכל מקום – מהדורת טלוויזיה אורכת 30 דקות לכל אייטם כ – 2 – 3 דקות כך שניתן לדבר על 10-12 נושאים בלבד, העיתון מוגבל בפורמט – בשטח שלו.









האסכולה של ספירלת השתיקה השפעות חזקות מאוחרות

אסכולה זו פורסמה במחצית שנות השבעים, על ידי הסוציולוגית הגרמנית אליזבט נואלה נוימן. הטענה של האסכולה: אמצעי תקשורת המונים מסוגלים לא רק להבנות את המציאות הנתפסת, אלא אף ליצור מציאות חדשה.

לטענת החוקרת נואלה-נוימן אין עוד לדבר על השפעות מיידיות, חזקות או לא חזקות של אמצעי התקשורת על היחיד  אלא, יש לדבר על השפעות ארוכות טווח. 

אמצעי התקשורת אינם עומדים לבדם, הם תלויים בממסד ומשמשים לא פעם שליחים מטעמו. לכן, המסרים המועברים על ידיהם לקהל הם מסרים שיביאו את הקהל לתמוך בדיעה השלטת. תופעה זו מביאה פעמים רבות אנשים שאינם חושבים כמו הרוב, המחזיקים בדיעות קיצוניות שונות, לא להביע את דעתם ברבים. תופעה זו מכונה בשם: ספירלת השתיקה. חל כאן אם כן המעגל הבא: התקשורת נותנת ביטוי לעמדה השלטת התקשורת אינה מעודדת את המחזיקים בדעות חריגות להביע את דעתם עולה מספר האנשים הנמנעים מהבעת דעות חריגות

                אמצעי התקשורת תורמים לחיזוק הדעות השולטות.   

הנחות האסכולה: • בני אדם חרדים ממצב של בדידות רעיונית ושואפים לקבל חיזוקים לדעות שלהם. הם נוטים לא להתבטא בסביבה עוינית לדעותיהם. • קיימת נטייה להתאים את הדעות המושמעות למה שנתפס כמקובל ומוסכם בציבור. • אמצעי תקשורת המונים הם מקור עיקרי לקבל מידע על "האקלים הציבורי", בני אדם לומדים מהם מהן הדעות המקובלות ומה הן הדעות החריגות בנושא כלשהו (קונצנזוס) • אלה האוחזים בדעות בלתי מקובלות או סוטות מהקונצנזוס הלאומי יבחרו באחת משתי אפשרויות א. יתאימו את דעותיהם לדעת הרוב ב. ימנעו מלהביע את דעותיהם המנוגדות לדעת הרוב, נטייה זו נובעת מהחשש להשתייך לקבוצת המיעוט ומהרצון להשתייך לרוב.

 עבודת כיתה

• הסבירו מהי ספירלת השתיקה וכיצד היא עשויה להשפיע על המציאות. ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ גישות ביקורתיות- ניאו מרקסיזם הגישות הניאו מרקסיסטיות הן כמה מהגישות הפופולאריות העוסקות בביקורת התקשורת ובאופן השפעתה על ההמונים. גישות אלו נגזרות מהתיאוריה שהגה הפילוסוף והאידיאולוג קרל מרקס. הן מכונות "ניאו-מרקסיסטיות", משום שהן מספקות פרשנות חדשה לתיאוריה המרקסיסטית הקלאסית והותיקה. התיאוריה של מרקס, עוסקת בקשרים שבין היחסים הכלכליים הקיימים בין המעמדות בחברה, לבין מבנה העל התרבותי; המכיל את אמונות היסוד, היצירה התרבותית, המדיניות והמשפט. לפי מרקס, רעיונותיו של המעמד השליט נפוצים ומעצבים את התרבות מכמה סיבות: למעמד השליט, שבבעלותו השליטה באמצעי הייצור, יש את האמצעים הכלכליים ליצירה רוחנית, בידיו נתון הפיקוח על היצירה הרוחנית משום שאנשי הרוח תלויים בו לכלכלתם, לאנשי המעמד השליט יש תודעה אידיאולוגית משלהם. לכן הרעיונות המיוצרים ו/או נתמכים על-ידי המעמד השליט, הם הרעיונות השליטים של אותה תקופה. עוד טוען מרקס שבני המעמד השליט יוצרים תודעה אידיאולוגית כוזבת של בני המעמד הנמוך (הפועלים). הפצת אידיאולוגיה זו והנחלתה להמונים המאפשרת את המשך השליטה של המעמד השליט על הפועלים. כאשר בני מעמד הפועלים יפתחו תודעה אותנטית עצמאית משלהם ויבינו את מצבם האמיתי, תתחולל מהפכה שתוביל לחלוקה צודקת ושוויונית יותר של השליטה בכוחות הייצור. לפי תפיסת מעמדה החברתי והפוליטי של תקשורת ההמונים, הנגזרת מהשקפתו זו של מרקס, תקשורת המונים היא חלק מהתרבות, מבניין העל של החברה. היא מוסד חברתי המשקף את ערכי המעמד השליט, משמש כלי ביטוי לדעותיו ומשרת בנאמנות את האינטרסים שלו. תמונת העולם שמספקים אמצעי תקשורת ההמונים תואמת את האידיאולוגיה ואת האינטרסים של המעמד השליט. תקשורת ההמונים פועלת בתיאום מרבי עם מוסדות החברה האחרים, הנתונים אף הם להשפעתו של המעמד השליט. לאמצעי תקשורת המונים יש תפקיד מרכזי בהנצחת יחסי הניצול הקיימים בין המעמד השליט לבין המעמדות הנשלטים. הם משכנעים את הנשלטים שהמצב הקיים פועל לטובתם, כדי שהיציבות החברתית תישמר. אמצעי תקשורת ההמונים מסכלים כל ניסיון מחאה של כוחות המתנגדים לשלטון. הם מעוותים את דמותם ושוללים מהם הכרה ציבורית. לפי התפיסה המרקסיסטית, אחת הדרכים לשמור על היציבות הפוליטית היא לספק לנשלטים את צרכיהם ורצונותיהם הבסיסיים. המעמד השליט סבור שהנשלטים זקוקים ל"לחם ולשעשועים". אמצעי תקשורת ההמונים, המספקים "שעשועים" להמונים מסיחים, בכך את דעתם של ההמונים מן העיקר, ובדרך זו מחזקים את משטר הדיכוי והניצול ואת אי השוויון. הגישה המרקסיסטית טוענת שמחובתה של התקשורת לחולל שינוי חברתי בכיוון הרצוי של צמצום הפערים וצמצום האי-שיווין. התקשורת צריכה לבקר את השלטון הקפיטליסטי ולעודד את ההמונים למרוד בו, להשתחרר מכבליו הרוחניים ולהיטיב את מצבם החומרי. אך בפועל, מועלים אמצעי התקשורת בתפקידם והם מנציחים את האי- שוויון הקיים.


תיאורית ההגמוניה

תיאורית ההגמוניה, שרעיונותיה מיוחסים למרקסיסט האיטלקי אנטוניו גרמשי, מתמקדת באידיאולוגיה של המעמד השליט, בדרכי ביטויה ובאופנים שהיא מונחלת למעמדות המנוצלים, כמו: מעמד הפועלים. לפי תיאוריה זו, הבורגנות מנציחה את שליטתה משום שהיא משכנעת את יתר המעמדות שדרכה המדינית כלכלית היא הדרך הנכונה. כוחה של הבורגנות נגזר מהצלחתה להפיץ את ערכיה ואת האידיאולוגיה שלה בקרב הציבור הרחב. אמצעי התקשורת הם אחד מהמנגנונים האידיאולוגיים של המדינה ותקשורת ההמונים היא שופרו של המעמד השליט, ביודעין או שלא ביודעין. התקשורת מפיצה ומנחילה את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, את הערכים, את סגנון החיים ואת סמלי הסטאטוס של המעמד השליט, לכל שכבות החברה. העיתונאים ויוצרים של תכני התקשורת, עברו תהליכי חיברות (סוציאליזציה)שבמהלכם הפנימו את התודעה האידיאולוגית של המעמד השליט. באופרות סבון רבות, העוסקות בחייהן של משפחות עשירות, גיבורי הסדרה, קורותיהם ומעלליהם משדרים לציבור את ערכיו המקודשים של הקפיטליזם: הישגיות, כוחניות, רכושנות, הצלחה וכסף, פרקי הסדרה מאפשרים לציבור הרחב להציץ לעולמם של עשירים, להזדהות עימם ולשאוף להגיע לרמת סגנון חיים גבוהה ולהתנהג כמותם. בתוך אופרת הסבון "היפים והאמיצים", יש תככים רבים בתוך המשפחות וביניהן. דמויות מרכזיות ומשניות בסדרה מבצעות מעשים לא מוסריים כלפי בני משפחה וחברים, כדי להגיע לשליטה על חברות האופנה המשפחתיות. כל אלו משדרים מסרים המחזקים את האידיאולוגיה הקפיטליסטית, לפיה החתירה לעושר, למעמד ולרווח הם מעל לכל. גם אם יש דה-לגיטימציה בסדרה, להתנהגות הדמויות הרעות והבלתי מוסריות במשפחות והתרמית נחשפת, הרי שמעצם היותה של אופרת הסבון אין-סופית ומשפחתית, מוחלים לחלק מהדמויות הבלתי מוסריות על חטאיהם, כי הסדרה חייבת להימשך. עוד דוגמא מ"היפים והאמיצים": בסדרה יש גרעין מרכזי משפחתי של המעמד העשיר והשליט, ויש דמויות מחוץ למשפחה, המנסות להתקבל לעמדות בכירות בניהול עסקי האופנה באמצעות קשרי נישואין. בסופו של דבר, נענשים העשירים והעשירות שנפלו בפח והתאהבו בבני זוג בלתי מתאימים. דבר זה מנציח את הפער בין המעמדות. בין אלו ששייכים לאליטה מלידה לבין אלו שלא ישתייכו אליה לעולם.






אסכולת פרנקפורט

אסכולת פרנקפורט, שהתבססה על קבוצת אינטלקטואלים גרמנים, ביניהם יהודים שנטשו את גרמניה עם עלות היטלר לשלטון והגרו לארה"ב, ניסתה להשיב על השאלה מדוע לא התגשמה הנבואה החברתית של התיאוריה המרקסיסטית שתיווצר מהפכה בעקבות אי השוויון בחברה הקפיטליסטית? חבריה הגיעו למסקנה שהאשמה מוטלת על מבנה העל התרבותי, שתקשורת ההמונים היא חלק ממנו. לפי גישת אסכולת פרנקפורט, המעמד השליט, מצליח למנוע שינויים וזעזועים משום שהוא יוצר תנאים כלכליים המקלים על בני המעמדות הנמוכים ומשפרים את מצבם. בדרך זו נמנעים המתחים שסופם לחולל את השינויים הקיצוניים. בנוסף, המעמד השליט נעזר בתרבות ההמונים החדשה, האוניברסאלית והממוסחרת, המספקת את רווחת הפרט ואת הנאותיו המיידיות. התפתחות תרבות הפנאי של צרכנות, שירותים וטכנולוגיה מתקדמת, סייעה למעמד השליט לטפח מיתוס חדש של חברה אל-מעמדית, המספקת צרכים הטבועים בכל אדם, בלא הבדלי מעמדות. אשליית השוויון החברתי היא המסייעת למעמד השליט ללכד ליכוד מלאכותי את כל שכבות החברה. כיצד יוצרת התקשורת אשליה זו? בכך שהיא מספקת לכל האוכלוסייה מוצרי תרבות שווים, הפונים אל המכנה המשותף הנמוך ביותר.

תרבות זו מטופחת באופן סמוי על ידי המעמד השליט ויוצרת לטענת מרקוזה את האדם החד מימדי שהוא תוצר של השיטה הקפיטליסטית. אדם החי חיים מנוכרים בחברת השפע התעשייתית, ואינו מודע למצב בגלל העלייה ברמת חייו ובגלל שטיפת המוח של אמצעי תקשורת ההמונים. המניפולציה התקשורתית של המעמד השליט מאפשרת לו למתן את התביעות לחלוקת הבעלות על ההון והרכוש ולשמור על המונופול על הייצור. אסכולת פרנקפורט מסתייגת מתרבות ההמונים ומבקרת אותה. לכן יש המאשימים אותה באליטיזם. הטענה של האסכולה: הגישה החופשית לתרבות האליטה היא אשליה של שוויון, המסממת את הציבור, וגורמת לפיחות בתרבות בגלל הצורך להתאימה להמונים. דוגמא לאידיאולוגיה שלטונית, קפיטליסטית, היוצרת אשליה של שוויון היא האמונה הרווחת שקיים שוויון הזדמנויות בחברה דמוקרטית ומי שרוצה ומתאמץ מספיק יכול להצליח ולהתעשר. משתמע מכך שהאחריות על העוני מוטלת על העניים בלבד. אשליה זו מטופחת גם באמצעות סדרות דרמה ואופרות סבון טלוויזיוניות המבוססות על מיתוס "סינדרלה" ו"החלום האמריקאי"; העוזרת או האומנת הענייה שהתחתנה עם בעל הבית המיליונר והפכה למנהלת של עסקיו ("נני"), כתבת חדשות זוטרה שהופכת למגישת תוכנית טלוויזיה זוהרת, זונה שהפכה לאשתו של מיליונר וכד'. אסכולת פרנקפורט הייתה מספקת הסבר אחר מהגישה הפוליטית כלכלית, לעובדה שהתוכנית הכלכלית של נתניהו עברה ללא הפגנות סוערות מדי של ההמונים ברחובות; המעמד השליט, באמצעות הסברת התוכנית בכלי התקשורת, שכנע את ההמונים שאין ברירה, צריך להמשיך ולהנציח את אי השוויון הכלכלי בחברה; יש למשוך את המשקיעים ואת בעלי ההון להשקיע בישראל, כי רק כך תהיה עבודה לכולם. העשירים ירוויחו וגם לעניים יהיה טוב יותר כי תהיה להם עבודה.


התיאוריה הפוליטית כלכלית

ניתן לסכם את התיאוריה הפוליטית כלכלית באמצעות הפתגם: "בעל המאה הוא בעל הדעה". לפי תיאוריה זו, הבעלות על אמצעי התקשורת, קובעת את אופי התכנים והמסרים המועברים להמונים באמצעותה. בבסיס תיאוריה זו עומדת ההנחה שהאידיאולוגיה המווסתת את אמצעי תקשורת ההמונים, תלויה במישרין בבסיס הכלכלי שלהם ובאינטרסים של הבעלים עליהם. התלות של אמצעי התקשורת בבעלים ובגורמי מימון נוספים, גורמים לכך שהשיקולים הכלכליים הם הקובעים את מדיניות הפרסום הכללית של אמצעי התקשורת, תכני התקשורת ואופן הצגתם. לפי תיאוריה זו השיקולים הכלכליים קובעים את תכני התקשורת במספר מובנים: הבעלים על ערוצי התקשורת מעוניינים להגדיל את רווחיהם, לכן יעדיפו תוכניות פופולאריות המושכות קהל גדול במיוחד. זה מוביל להתפתחות של תרבות הרייטינג הפונה למכנה המשותף הנמוך ביותר. הבעלים על ערוצי התקשורת מרוויחים מפרסום. ערוץ התקשורת מוכר קהל למפרסמים, באמצעות ריתוקו של קהל זה לתוכניות מתאימות. ערוץ התקשורת לא יפיק תוכניות שאין להן מפרסמים. התכנים יותאמו כדי למשוך את הקהל הרצוי. הבעלים של ערוץ התקשורת, מעוניינים גם ביציבות של המערכת הפוליטית ובשימור המצב הקיים. משום שבדרך כלל הבעלים של ערוצי התקשורת מעורבים עסקית גם בענפי תעשיה, תיירות ושירותים. שינויים מרחיקים במבנה המשק עלולים לפגוע בביסוס הכלכלי שלהם ושל מוסדות התקשורת. לכן ערוצי התקשורת יתמכו בסיקור התקשורתי בפתרונות למשברים כלכליים שאינם פוגעים בצריכת הפרט. הדוגמא הבאה ממחישה את הקשר בין המשולש: תקשורת - כלכלה - פוליטיקה, לאידיאולוגיה: ידיעה מתאריך 16/1/89, "הארץ", מספרת על כך שאיש העסקים רוברט מקסוול, שהשקיע לאחרונה ב"מעריב" וב"סאיטקס", מתכוון להשקיע ברכישת חברות ממשלתיות רבות מידי המדינה. עוד טוענת הידיעה שמקסוול, תומך במדיניות הכלכלית של שמעון פרס, המבוססת על הקטנת מעורבות הממשלה בסקטור העסקי, ועל הרחבת הקשרים העסקיים בין ישראל לעולם. דוגמא אחרת: הקולות שיקבלו סיקור אוהד ויישמעו חזק יותר בתקשורת, הם קולותיהם של אלו שיכולים לתרום לרווחיו של ערוץ התקשורת. למשל: סיקור אוהד למנהלי המפעל (שהם מפרסמים פוטנציאליים) בזמן שביתה. על-פי גישה זו, אפשר להסביר גם את התמיכה של ערוצי תקשורת מסוימים בתוכנית הכלכלית שמציע בנימין נתניהו בימים אלו, המבוססת על קיצוצים ופיטורים המוניים של עובדי ציבור הפרטה של חברות ממשלתיות והטבות לבעלי ההון, במונחים של אינטרסים כלכליים של ערוצי התקשורת. התקשורת תומכת בתוכנית שתקדם האינטרסים של בעליה, שהם בעצמם בעלי הון המשתייכים למעמד השליט. התיאוריה הפוליטית כלכלית מסבירה באופן משכנע את התפתחות הז'אנר אופרות סבון. חברות הדטרגנטים היו מעוניינות לפרסם את מוצריהן לנשים. הטלוויזיה התאימה לצרכים של נשים את ז'אנר אופרות הסבון, שעוסק בנושאים המדברים לליבן של נשים (אהבה ויחסים במשפחה) בצורה המרתקת אותן למסך מידי יום ביומו (באמצעות השהיית השיא).



עוד דוגמא: אופרת סבון העוסקת במשפחות העוסקות בתעשיית האופנה, כמו: היפים והאמיצים, משרתת באותה הזדמנות את האינטרסים של מפרסמים בתחום האופנה והמוצרים לבית. היא מאפשרת פרסום סמוי של מוצרי אופנה ומוצרים לבית באמצעות הצגתם כחלק מסגנון חייהם של גיבורי הסדרה. (זה אגב נכון עוד יותר לגבי טלנובלות לבני הנעורים, כמו: המורדים, שבמקביל לסדרה מופקים מוצרים המשווקים באמצעות זיכיון לבני נוער: יומנים, חולצות, הופעות, קלטות, דיסקים וכיו"ב). הקשר בין פוליטיקה לכלכלה ותקשורת בישראל, מומחש באופן בולט בתפקודם התקשורתי של בני הזוג ג'ודי ניר מוזס שלום, וסילבן שלום. למשל: בפרסומים של ידיעות אחרונות סביב השאלה מי יהיה שר האוצר בממשלת שרון הנוכחית: סילבן שלום או בנימין נתניהו.


סיכום שלוש הגישות הניאו-מרקסיסטיות

המשותף לשלוש הגישות: - המעמד השליט קשר קשר נגד הציבור הרחב - תקשורת ההמונים מגויסת ומנוצלת במודע או שלא במודע על –ידי המעמד השליט - תקשורת ההמונים מאפשרת למעמד השליט להנציח את המצב הקיים.

המבדיל בין שלוש הגישות הגישה הפוליטית כלכלית רואה בתקשורת מוסד כלכלי שמטרתו רווח. התלות של התקשורת בגורמי מימון, קובעת את סוגי התכנים ואופן הצגתם בתקשורת. הפצת האידיאולוגיה והערכים על-ידי התקשורת נועדה לאפשר הגדלת הרווחים. האידיאולוגיה היא אמצעי להשגת מטרות כלכליות. צורת הניתוח להוכחת התיאוריה: הוכחת קיומו של קשר בין אינטרס כלכלי של בעלי שליטה בערוץ התקשורת לבין תכנים המתפרסמים או לא מתפרסמים בה, וצורת הצגתם של תכנים אלו. הגישה ההגמונית רואה בתקשורת מוסד תרבותי המפיץ אידיאולוגיה וערכים קפיטליסטיים, שמגייסים את ההמונים לתמוך באידיאולוגיה של המעמד השליט ובאמצעות זו לבסס את המשך שליטתו.




דטרמיניזם טכנולוגי

גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי מציעה לבחון את הטכנולוגיה ככזו המובנית באופן חיצוני למארג היחסים החברתיים, וכקובעת את כיוונה והתפתחותה של החברה בעתיד.

דטרמיניזם  - הרעיון, כי קיים גורם שהינו מעבר לשליטה האנושית (Green, 2002).
הדטרמיניזם הטכנולוגי רואה בהתפתחויות הטכנולוגיות את הציר המרכזי סביבו מתקדמת ההיסטוריה ולאורכו משתנה החברה. גישה דטרמיניסטית היא גישה הגורסת כי הגורמים הראשוניים במערכת החברתית מוכתבים לה ממקור חיצוני (הוא במקרה דנן, אמצעי התקשורת) ולכן כל התמורות המתרחשות במערכת הן תוצר של גורם ראשוני זה. 

שני התיאורטיקנים הבולטים בתחום, הםInnis ו- McLuhan. אינס (1951), חקר "מונופולים של ידע". לטענתו, השליטה במדיום התקשורת הדומיננטי בחברה, היא אמצעי להשגת שליטה פוליטית וחברתית. משום כך, לכל מדיום חדש שהופיע במהלך ההיסטוריה האנושית היה פוטנציאל לשנות את המונופולים הישנים. ניתוחו של Innis מתבסס על בחינת שתי הטיות הנוצרות על ידי התקשורת - הטיה במרחב והטיה בזמן. הטיה במרחב היא מידת הגישור של התקשורת על פני פערים גיאוגרפיים ואילו הטיה בזמן היא מידת גישורה על פערים בציר הכרונולוגי. Innis מפרש את עלייתן ונפילתן של אימפריות בהיסטוריה האנושית על בסיס שינוי בהטיות אלו (הטיות הנוצרות בעקבות שינוי במדיום התקשורת הדומיננטי בתקופה מסוימת). McLuhan (1964), תלמידו של Innis הרחיב את יריעת הדטרמיניזם הטכנולוגי. לטענתו, כל מדיום הוא הרחבה של אחד החושים. לפיכך, כל תקופה מוגדרת גם על בסיס המדיום הדומיננטי בה, משום שהיא בעלת אפיון שונה של שימוש במארג החושים, הנובע ממאפייניו של המדיום. McLuhan האמין כי לכל תקופה תצורה ייחודית של חשיבה ואפיונים שונים של תקשורת שהם בעלי השפעה על המבנה החברתי בכללותו.

גישת הדטרמיניזם הטכנולוגי מאמינה, כי בכוחם של אמצעי התקשורת להשפיע הן על עיצוב היחיד והן על עיצוב החברה בכללותה. הטכנולוגיה התקשורתית היא הקובעת את אופי המסרים, היא משפיעה על התרבות, על ההתארגנות האנושית ועל מהלך ההיסטוריה. על פי גישה זו בכל תקופה קיים אמצעי תקשורת דומיננטי וכאשר מתפתח אמצעי תקשורת דומיננטי חדש "הוא דוחף החוצה" את האמצעי הדומיננטי הקודם.

מחקריהם של הרולד איניס ומרשל מקלוהן נשענו על ניתוחים היסטוריים ולא על תצפיות אמפיריות.

מרשל מקלוהן התמקד במִיקרוֹ - בפרט וטוען, כי אמצעי התקשורת משפיעים על התפיסה של האדם. הנחתו היא שאמצעי התקשורת הנם הרחבה של החושים שלנו. כאשר אין ביכולתנו להגיע באופן בלתי אמצעי לתקשורת בין אישית אנחנו משתמשים באמצעי התקשורת כבמין הארכה של החושים שלנו, על מנת לתקשר בייננו. כאשר משתמשים באמצעי התקשורת ההמוניים אנחנו לא מתרגלים חלק מן החושים שהיו שותפים לתקשורת בזמנים עברו, כמו חוש המישוש וחוש הריח. כשם שאדם המאבד חוש מסוים, ראייה למשל, נאלץ לפתח באופן מיוחד חוש אחר שיעזור לו להתמצא - את חוש השמיעה, כך בני אדם מפתחים ומנוונים חושים


בהתאם לשימוש שהם עושים בטכנולוגיות התקשורת השונות. (תופעה זו כמובן מתרחשת לא תוך תקופה קצרה אלה במהלך דורות!) השימוש באמצעי התקשורת קובע את דפוס ההתנהגות בחברה והוא משפיע, מעבר להעברת המידע, על האופי והתפיסה שלנו.

הרולד איניס התמקד במַקרו – בחברה וטען כי לכל אמצעי תקשורת יש הטיה או על ציר הזמן, כלומר הוא מסוגל לגשר על פני הזמן, הוא עמיד לאורך זמן או על ציר המרחב, כלומר הוא מסוגל לגשר על פני המרחבים כמו טלפון וטלוויזיה או על שניהם. מהלך ההיסטוריה לפי איניס נקבע על פי התפתחות אמצעי התקשורת מן הבחינה של הטיות על ציר הזמן והמרחב.

שני החוקרים גם יחד מדברים על שלושה שלבים בהתפתחות ההיסטורית:

1. השלב השבטי על פי איניס בתקופה השבטית לא היה קשר בין שבט אחד לשבט אחר. המסורת בתוך השבט הועברה באמצעות דיבור מאב לבן וכך נשמר הקשר בין הדורות, כלומר לדיבור יש הטיה על ציר הזמן. על פי מקלוהן תקשורת בין אישית באמצעות הדיבור יצר איזון בין כל החושים. איזון זה הנו טוב לגוף ולנפש וגרם להעמקה של מעורבות אנושית בחברה האוראלית. האליטה בתקופה זו הם הזקנים היודעים את המסורת.

2. הפרישה מן השבט על פי איניס לכתב יכולה להיות הטיה גם על ציר הזמן וגם על ציר המרחב. הוא מאפשר העברה של מסרים בין תקופות שונות וגם בין תרבויות הנמצאות במרחק גיאוגרפי זו מזו. לחרטיה על אבן יש הטיה על ציר הזמן, ואין הטיה על ציר המרחב. חריטה כזו אפשרה למצרים הקדומים להנציח את ערכי התרבות שלהם ומנע קשר עם תרבויות אחרות רחוקות מהן גיאוגראפית. המצאת הפפירוס אפשרה למצרים לכבוש מרחבים גיאוגרפיים, כי המסרים יכלו לגשר על פני המרחב. לקלף יש הטיה על ציר הזמן בהשוואה לפפירוס, מפני שהוא עמיד יותר ממנו. לנייר יש הטיה על ציר המרחב, מפני שהעברתו קלה יותר מהעברת הקלף, אבל הוא פחות עמיד מן הקלף. הדפוס, מפני שהוא גשר על פני המרחב, אפשר את התפתחות הלאומיות (איחוד של שבטים). הנייר הוא זה שעִרר את מעמד הכנסייה ועזר לשלטון החילוני להעביר מסרים על פני המרחב.


על פי מקלוהן הדפוס שינה את אופי הסמלים שבעזרתם אנו חושבים - צורת הספר המודפס יצרה דרך חדשה לארגון המחשבה. אופי הצגת הדברים {הרצף, החלוקה לפסקאות, האינדקסים} יצר מבנה של הכרה המקביל למבנה הטיפוגרפי בארגון הנושאים, בהדגשת ההיגיון והבהירות. הדפוס שינה את מבנה ההתעניינות- הדפוס השפיע על התפתחות המדע ועל הפצתו, הוא גרם לפופולריזציה של רעיונות מדעיים . הדפוס יצר דחף לסטנדרטיזציה. אוחדו הסמלים המתמטיים, נוצרו עזרים ויזואליים (דיאגראמות, מפות וטבלאות). הדפוס הציג את הטבע בצורה אחידה יותר. הדפוס שינה את אופייה ואת טבעה של הקהילה - הדפוס יצר את מושג האינדיבידום: אינדיבידואליזם, האפשרות להנציח את דבריו ואת עבודתו של האדם, יצרה מושג חדש של 'העצמי'. עם הופעת הדפוס מופיע גם הקורא הבודד, הנסוג אל מחשבתו הוא, באמצעות הקריאה השקטה . ניל פוסטמן על פי התזה של תיאורטיקן התקשורת ניל פוסטמן, עם הופעת הדפוס נוצר 'פער הידע' בין היודעים קרוא וכתוב לבין אלה שאינם יודעים קרוא וכתוב. היודעים, יכלו להיחשף באמצעות הדפוס לתכנים רבים ומגוונים. להיות מבוגר בעידן הדפוס פירושו להשיג השכלה בעזרת הקריאה והכתיבה ולהיחשף לתכנים שונים מן התכנים אליהם נחשף הצעיר. הבחנה זו יצרה את הופעת הילדות – מושג שהנו זר לתקופה של ימי הביניים. האליטה בתקופה זו הם המשכילים (הבוגרים) שהצליחו להעמיק את עולם הידע שלהם.

3. חזרה אל השבט על פי איניס לאמצעי התקשורת המודרניים יש הטיה על ציר המרחב. לחברה המתבססת על ציר המרחב יש תרבות עולמית, אוניברסאלית, עירונית, חילונית ולא יציבה. הפער בין הדורות מתחדד (אין הטיה על ציר הזמן!) ויש הזדהות רבה יותר בין בני ה 14 בעולם מאשר בין בני ה 14 וה 50. על פי מקלוהן המושג "כפר גלובאלי" מיוחס למרשל מקלוהן ועל פיו אנחנו חיים ב"כפר גלובאלי" שבו אנחנו חשופים לאותם מסרים וערכים תרבותיים. אנחנו מפתחים את אותם דפוסי חשיבה ואותן התנהגויות אנושיות. האליטה הם מי ששולט בשפת אמצעי התקשורת, כלומר הצעירים.





הכרת התפתחות מפת התקשורת הישראלית

ציר זמן- אמצעי התקשורת המרכזיים בישראל

• 3 העיתונים הגדולים: 1919- "הארץ" 1939- "ידיעות" 1948- "מעריב"


• רדיו: - עד הקמת המדינה (בימי המנדט הבריטי): שידורים מחתרתיים, בעיקר לארגון התקוממות. - עם הקמת המדינה: הרדיו הוא מחלקה במשרד ראש-הממשלה (שידורים מטעם השלטון). 1950- גלי- צה"ל. 1965- הרדיו הופך לרשות עצמאית "(קול ישראל") 1995- תחילת הרדיו האזורי.


• טלוויזיה: 1966- הקמת הטלוויזיה החינוכית (כמחלקה במשרד החינוך. שדרה תוכניות לימודיות לבתיה"ס). 1968 –ערוץ 1 (השידור הראשון: המצעד הצבאי ביום העצמאות). ערוץ 1 צורף לרשות הרדיו= רשות השידור. (1981- שידורי צבע) 1990- טלוויזיה בכבלים (בהתחלה: 4 ערוצים). 1993- ערוץ 2. 2000- לוויין. 2002 – ערוץ 10.



האינטרס הציבורי, ריכוז הבעלויות בתקשורת והשלכותיו על הדמוקרטיה

תאגידים ובעלות צולבת בתקשורת הישראלית

סקירת המתרחש במפת התקשורת כפי שהתהוותה בשנים האחרונות מעלה כמה מאפיינים:






 עבודת כיתה

איך ממומן ערוץ 1 איך ממומן ערוץ 2 איך ממומנים ערוצי הלווין והכבלים?

מה הקשר בין סוג המימון לתכנים בטלוויזיה , ברדיו ובעיתון?



בשנים האחרונות אנו חשופים לכמות רבה של שידורי טלוויזיה בערוצים שונים : ערוץ 1, ערוץ 2, כבלים ולוויינים. ברדיו קיימים ערוצי רדיו ארציים ותחנות הרדיו האזוריות. בעיתונות המודפסת: 3 עיתונים: ידיעות אחרונות, מעריב והארץ ועיתון כלכלי גלובס. בנוסף, ישנם המון מקומונים בכל עיירה ועיר בישראל - קיימת מגמה ברורה של ריבוי מקומונים. לכאורה נוצר מצב של פלורליזם – ריבוי של אמצעי תקשורת, השונים זה מזה בדעותיהם, בבעלות ועוד.. מצב זה מצוין לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת מכיוון שהוא גורם לכך שיסוקרו נושאים רבים וישמעו דעות שונות. השאלה, האם באמת קיים בישראל פלורליזם של אמצעי התקשורת או "הפלורליזם מדומה". יש הרבה אמצעי תקשורת אך כולם "more of the same” - שייכים לאותם בעלים והסיקור שלהם דומה.

מי שולט בתקשורת? בעבר: רוב אמצעי התקשורת היו בבעלות ממלכתית - גופים ציבוריים ואו ממשלתיים. כיום: רוב אמצעי התקשורת הינם בבעלות של גורמים פרטיים הרוצים רווח כלכלי וממנים את השידורים בכספם (ערוץ 2 ועיתונות – פרסומות, כבלים – דמי מנוי). נתונים לפיקוח ציבור אודות תוכן ואופי השידורים. פיקוח שאינו הדוק במיוחד. בעלי השידורים מעוניינים מאוד שהקוראים/צופים/מאזינים יחשפו לשידורים או לעיתונים שלהם.

שם המשחק - - רייטינג






המטרה היא רווח כלכלי הרווח יושג ע"י הרבה פרסומות

         פרסומאים ישלמו כסף רב כאשר ישנם צופים רבים.        הגופים המשדרים יתנו בידור כפי שהעם רוצה פנייה למכנה המשותף הרחב = נמוך.

הרייטינג הפך להיות מילת המפתח בכל מפת התקשורת הישראלית כיום. הרצון לרייטינג גבוה, מביא את בעלי השידורים השונים לשדר בעיקר תוכניות בידור פשוטות ולא חדשות חשובות או תוכניות רציניות.

 תרגיל לבית

• הסתכל/י בלוח השידורים. אילו תוכניות מרכזיות משודרות?

ערוץ שעות קהל יעד תכנים מאפיינים 8.00-9.00 9.00-10.00 10.00-11.00 12.00-14.00 14.00-16.00 16.00-18.00 18.00-20.00 20.00-21.00 21.00-23.00


• מה ניתן להסיק מהנתונים שמצאת?

_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________



מפה




















בעלות צולבת (במקביל, ביחד)

המושג בעלות צולבת מתייחס למצב בו כמה אנשים או משפחות שולטות ביותר מאמצעי תקשורת אחד: עיתונות משודרת, מודפסת, מקומונים, הוצאות לאור של ספרים, חברות תקליטים, חברות נדל"ן ועוד. כלומר, לאותם תאגידים יש עסקים כלכליים שונים וכמו כן הם שולטים במדיה במדינה. כל אותן משפחות המעורבות באמצעי התקשורת השונים יש אינטרס כלכלי ברור בהצלחתם המסחרית.

משפחת מוזס – דוגמא לתאגיד – מונופול – בעלות צולבת:

משפחת מוזס, היא בעלת העיתון שנוסד בשנת 1939 וכיום הוא העיתון הנפוץ ביותר בישראל. בנוסף לבעלות על עיתון זה, יש למשפחת מוזס עסקים תקשורתיים- כלכליים רבים, שרובם בשליטה מלאה, ומקצתם בשליטה חלקית:


• כתבי עת כדוגמאת "לאישה", "ראש אחד", "פנאי פלוס", "ווסטי" (עיתון בשפה הרוסית). • רשת מקומנים שונים "ידיעות הנגב", "ידיעות תל- אביב", "ידיעות אילת", ועוד. • הוצאת ספרים. • למשפחת מוזס יש מניות גם בערוץ השני (24% ממניות חברת רשת). • שליטה של 33% בחברות הכבלים. • שותפות בחברה למוסיקה. • שותפות בחברה לשלטי חוצות ועוד.







הסכנות מהבעלות הצולבת:

צנזורה עצמית- מצב בו בעלי אמצעי התקשורת, עורכים או עיתונאים מחליטים מהם הנושאים שיסוקרו לאזרחים ואילו נושאים לא ידווח עליהם, כלומר הציבור לא ידע על קיומם. הפעלת צנזורה עצמית היא תוצאה של טובת התאגיד ואינה מסיבות לאומיות או כלליות לטובת אזרחי המדינה. הצנזורה העצמית עשויה להיות על עצם דיווח מסויים או על תוכנו.

מכיוון שהרווח הכלכלי הוא החשוב לצנזורה העצמית יש כמה סכנות:

1. פגיעה בחופש הביטוי במדינה - תפקידם של אמצעי התקשורת לגרום לכך שהשלטון לא ישלוט בתקשורת, על מנת להבטיח את זכות הציבור לדעת ולקבל מידע ללא הפרעה. המצב החדש יכול לגרום לפגיעה בחופש הביטוי של אזרחי המדינה ולפגוע בזכות שלהם לקבל מידע.

2. פגיעה בתפקיד התקשורת והעיתונות לדווח - השיקולים השונים של בעלי התקשורת מה לדווח ומה לא, שנובעים משיקולים כלכליים ושיקולים של שליטה וכוח פוליטי למען עצמם ולא למען הציבור יכולים לפגוע בתפקידה של העיתונות לדווח. לא פעם עולה התנגשות בין זכותו של העיתונאי לדווח המתנגשת עם האינטרס של בעל אמצעי התקשורת. דוגמה לכל מהווה המקרה של ג'ואנה יחיאלי, עיתונאית בעיתון ג'רוזלם פוסט, שפוטרה על רקע אי הסכמתה להתיישר עם הקו החדש של העיתון לאחר חילוף הבעלים שנעשה בו. דוגמאות נוספות מופיעות בעיתונות היומית כאשר אנו עדים למעבר של עיתונאים מעיתון אחד בגלל ריב בין הבעלים והעיתונאי.

3. פגיעה בתכני התקשורת – הרדיפה אחרי הרייטינג מביאה להרבה בידור באמצעי התקשורת השונים. קיימת הסכנה, שבמקום הזכות לדעת תהיה לנו הזכות לא לדעת לבגלל הכמות הגדולה של תכניות הבידור המיוצרות בארץ ומיובאות מחו"ל. לא כדאי לברוני התקשורת השונים להפיק תכניות תחקירים רציניות, סרטי תעודה ואו תכנים רציניים אחרים שאינם פונים אל הקהל הרחב - אלה אינם מביאים רייטינג גבוה וכמו כן אינם מושכים אליהם מפרסמים.

4. התקשורת תעדיף לסקר נושאים שיש בהם "עניין לציבור" ולא אירועים שהם "עניין ציבורי". עניין ציבורי- עניין שיד לציבור אינטרס לגיטימי לדעת עליו ותועלת בידיעתו, לשם גיבוש דעתו בעניינים ציבוריים. עניין לציבור- כל נושא שיש בו כדי לעניין אדם, ולו גם מטעמי סקרנות ויצר רכילות.

5. העיתונים ובעלי אמצעי התקשורת השונים יעדיפו ויפרסמו בהרחבה מוצרים שקשורים לחברותיהם – מעריב, ייתן מקום רב לזמרים שקשורים לחברת "הד ארצי", וידיעות אחרונות, ייתן מקום נכבד לידיעות הקשורות לספרים שהוציאו, ואו לדוגמנים שבחברת "לוק" שברשותו. או ביקורות על שידורי טלוויזיה שיופיעו בעיתונים יתייחסו בדרך שונה בהתאם לקשר של בעלי העיתון לימות השידור של הזכיינים השונים.

6. הדיווח שיתנו התאגידים על אחת החברות שלהן, לא יהיה אובייקטיבי. סביר, שמעריב יסקר בצמצום אם בכלל, את פרשיית נמרודי, ובוודאי,שידיעות אחרונות, ינסו להסתיר פרסומים שלילים על משפחת מוזס.


מדוע קיימת צנזורה עצמית/פנימית בתקשורת? אמצעי תקשורת ממלכתיים – כפופים לחוק רשות השידור המטיל עליה תכתיבים מסוימים. למשל להקפיד על ייצוג הוגן של הדעות השונות בציבור. אמצעי תקשורת מפלגתיים – תנועתיים – ממומנים על ידי תנועות פוליטיות המשתמשות בהם לקידום האידאולוגיה שלהם. בישראל היו רבים כאלו כיום נשארו רק "הצופה" (המפד"ל), "יתד נאמן" ו"המודיע" (של המפלגות החרדיות). אמצעי תקשורת פרטיים – ממומנים על ידי פרסומות ולכן מושפעים במידה רבה משיקולי "רייטינג". ואינטרסים של חברות מפרסמות. אינטרסים של בעלי העיתון או תחנות השידור- כלי התקשורת הפרטיים מוחזקים בחלקם על ידי אנשי עסקים וחברות כלכליות שונות (בנקים, חברות ביטוח וכד') אלה מעוניינים לנצל את כלי התקשורת שבידם לפרסום חיובי אודותם ולמניעת פרסום שלילי. לדוגמא: אי פרסום המצאות חומרים מזיקים לבריאות במוצרים של חברה מסוימת.



בעלי העיתונים (מימין): עמוס שוקן, עופר נמרודי וארנון מוזס


 עבודת כיתה

• הסבירו מהי בעלות צולבת בתקשורת וציינו את הסכנה הטמונה בה.

_______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _____________________________________________________________________


"...ידוע שהתקשורת פועלת בחלק מהמקרים – גם באשר לפרסום דברים וגם באשר להימנעות מפרסום – על-פי שיקולי רייטינג, ולעתים גם על פי שיקולים של בעלי אינטרסים כאלה או אחרים..." • הסבירו מהי צנזורה עצמית/פנימית בתקשורת וציינו סכנה אחת שלה. ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


ערוץ פרטי וערוץ ציבורי

שיטות ההפעלה של הטלוויזיה משתנות ממדינה למדינה באופני המימון, הביסוס והניהול של ערוצי הטלוויזיה השונים. אופני ניהול אלה הם תולדה של גודל המדינה, סוג המשטר ורמת החיים בה. בישראל הטלוויזיה הוקמה מאוחר יחסית, בשנת 1968, בגלל סירובו של בן גוריון שחשש מהשתלטות תרבותית. המצוקה הכלכלית שמדינת ישראל הייתה שרויה בה בראשית דרכה הייתה סיבה נוספת לעיכוב בהחלת שידורי הטלוויזיה בישראל.


טלוויזיה ממלכתית לאומית-ציבורית במדינת ישראל, כברוב מדינות אירופה, החלה הטלוויזיה את דרכה כחלק בלתי נפרד מן הממסד הממלכתי - בבעלות, בשליטה ובפיקוח הדוק של השלטונות. במוסדות השלטון במדינת ישראל העריכו את עוצמתה של הטלוויזיה ושאפו להקים תחנת טלוויזיה אשר תקדם את המדינה מבחינה תרבותית וחברתית מבלי שהיא תנוצל ככלי ניגוח נגד גורמים פוליטיים. דגם הבי.בי.סי. האנגלי שימש מודל לחיקוי לטלוויזיה הישראלית.

רשות השידור* מופקדת על שידורי הרדיו והטלוויזיה לציבור. לרשות יש מליאה של 31 חברים המתמנים על ידי נשיא המדינה, בהמלצת הממשלה, לתקופה של 3 שנים. מבין חבריה מתמנה הועד המנהל של 7 חברים. יו"ר הרשות והמשנה ליו"ר מתמנים מטעם הממשלה. על ניהולה השותף של הרשות מתמנה מנכ"ל מטעם הממשלה לכהונה של 5 שנים. למנכ"ל כפופים מנהל הטלוויזיה, מנהל "קול ישראל" ומנהל "בית השידור הישראלי"-תחנת הרדיו בערבית. הרשות היא תאגיד וכפופה לביקורת מבקר המדינה. מימון פעולותיה בא מכספי אגרה ומהכנסות מפרסומת. מרכזה הרשום בירושלים.

תפקידי רשות השידור על-פי חוק רשות השידור

       •          לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה. 
       •          לקדם את היצירה העברית.
       •          לקיים שידורים בשפה הערבית.
       •          לתת ביטוי מתאים לדעות ולהשקפות שונות הרווחות בעם.
       •          לקדם את מטרות החינוך הממלכתי.
       •          לשקף את חיי המדינה, הישגיה, מאבקה ויצירתה.
       •          לטפח אזרחות טובה.
       •          לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה.
       •          לקיים שידורים לחוץ-לארץ.

תקציב רשות השידור (רשות השידור כוללת בתוכה את הערוץ הראשון של הטלוויזיה ואת ערוצי הרדיו הממלכתיים) נשען בעיקר על תשלומי האגרה המוטלים על הציבור בעלי מקלטי הרדיו ומכשירי הטלוויזיה. היא משדרת בנוסף לתשדירי שירות וחסויות שידורי פרסומת בתחנות הרדיו.


קשה לקבוע אם שיטת הפעלה זו הצליחה או נכשלה. ערוצי הבי.בי.סי בבריטניה מצליחים להפיק תכניות מבלי שגורמים פוליטיים יתערבו בה. לעומת זאת רשות השידור משמשית דוגמא לכישלונה של הטלוויזיה הממלכתית-לאומית, הן מבחינת מעורבות היתר של הגורמים הפוליטיים בנעשה בה והן מבחינת איכות התכניות המופקות בה. מאחר שהטלוויזיה הממלכתית אינה מסחרית, מידת הפופולאריות של התכניות המשודרות בה ממלאות מקום פחות חשוב בשיקולי העריכה וההפקה של תכניות הטלוויזיה. השיקול הראשון במעלה היא השירות לקהל הרחב - תכניות שיהיו מיועדות למגזר רחב ככל האפשר. דרך אחת לעשות זאת היא להקדיש זמן שידור קבוע למגזר רחב יחסית, כמו שידורי הטלוויזיה החינוכית בשעות אחה"צ, השידורים בערבית והשידורים באנגלית בשעות הערב. דרך אחרת היא להציג תכניות מסוימות לקהלי יעד מוגדרים: דתיים, שוחרי מדע, אוהבי מוסיקה קלאסית ואהדי ספורט. התוצאה המתקבלת מבניה זו של לוח המשדרים היא שאמנם של אחד יכול למצוא בטלוויזיה הממלכתית תכנית שתעניין אותו אך בחלק ניכר מן הזמן אין תכניות המיועדות לקהל הרחב.


אין פלא שגם בארץ וגם במדינות אחרות בעולם שבהן מופעלת הטלוויזיה הממלכתית, גובר לחצו של הציבור להקים ערוצי טלוויזיה מסחריים, כדי לגוון את מבחר התכניות לכל צופה וצופה ואף לשפר את איכותן באמצעות משאבים כספיים רבים יותר. לערוץ הראשון הממומן בעיקר מכספי האגרה קשה לשפר את איכויות ההפקה שלה בגלל שתי סיבות: (1) אין די בכספי האגרה לצורך זה במדינה קטנה כמו מדינת ישראל (באנגליה יש עודף מכספי האגרה). (2) כספי האגרה מועברים לערוץ הממלכתי ללא כל תנאי ומבלי תחרות עם ערוצים אחרים,

	לפיכך נותר הערוץ הממלכתי שמרן ושוקט על שמריו. 

לאחר מאבק ציבורי מתמשך התווספו אל הערוץ הממלכתי בישראל (כמו גם בצרפת ובריטניה) ערוצים מסחריים: ערוץ 2 וערוץ 10, כמו בארה"ב ובדרום אמריקה, שבהן הערוצים המסחריים היו תמיד דומיננטיים.





טלוויזיה מסחרית

ההבדל הבולט בין הערוצים המסחריים לערוץ הממלכתי הוא בשיטת מימון הערוץ. מאחר שהכנסות הערוץ המסחרי נובעות משידורי פרסומות שתעריפיהן נקבעים ביחס ישיר למספר הצופים בתכניות, שיקולי הרייטינג בהפקת התכניות הוא השיקול המרכזי. כמעט כל תכנית פונה אל קהל רחב ביותר - דבר המחייב פניה למכנה משותף רחב ביותר (ואף נמוך ביותר). מכאן שהטלוויזיה המסחרית היא אמצעי של ממש לתקשורת המונים אך במחיר של אי-התחשבות בקבוצות מיעוט בעלות טעם שונה מהרוב. רוב תכניות הבידור בערוצים המסחריים מופקות בידי חברות ומפיקים עצמאיים ולא על ידי צוות הערוצים עצמם וזאת כדי להקנות לערוץ המסחרי את מרב חופש הבחירה, לדרבן את המפיקים העצמאיים להתאמץ ליצור באיכות טובה יותר על מנת לעמוד בתחרות עם מפיקים רבים אחרים. הקשר שבין הטלוויזיה המסחרית והשלטונות הוא קשר רופף למדי, השלטונות מסדירים את חלוקת התדרים. לכל ערוץ מסחרי מונפק רישיון לזמן קצוב למשך מספר שנים ועליו למלא אחר הכללים שנקבעו בו. חידוש הרישיון אינו תלוי בהיבט פוליטי ולא באיכות התכניות.

הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו** הנו תאגיד שהוקם מכוח חוק שחוקק ב 1990 על מנת לקיים בישראל שידורי טלוויזיה ורדיו מסחריים, בבעלות פרטית אך בפיקוח ציבורי. בראש הרשות עומדת מועצת הרשות השנייה המורכבת מ 15 אנשי ציבור. תפקידה של המועצה היא לפקח על שידורי הערוץ השני. חבריה נבחרים על פי המלצת הממשלה. הרשות השנייה מופקדת גם על תחנות רדיו מסחריים ואזוריים. מקור המימון הבלעדי של שידורי הרדיו והטלוויזיה האלה היא הפרסומת. (**מתוך דינה גורן- תקשורת ומציואת עמ' 221-2222 )

(מתוך) חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו (א) תפקידיה של הרשות יהיו קיום שידורים ופיקוח עליהם, וזאת בתחומי הלימוד, החינוך, הבידור והמידע בנושאי מדיניות, חברה, כלכלה, משק, תרבות, מדע, אמנות וספורט. (ב) במילוי תפקידיה תפעל הרשות במגמה- (1) לקידום היצירה העברית הישראלית; (2) לטיפוח אזרחות טובה ולחיזוק ערכי הדמוקרטיה וההומניזם; (3) למתן ביטוי למורשת היהודית וערכיה ולערכי הציונות; (4) למתן ביטוי לתרבות העמים, ליצירה האנושית ולערכי הציוויליזציה

	לדורותיה;

(5) לקידום שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסייה הדוברת

	ערבית, ולקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות 
	היסוד של המדינה;

(6) למתן ביטוי מתאים למגוון התרבותי של החברה הישראלית ולהשקפות

	הרווחות בציבור; 

(7) לשידור מידע מהימן, הוגן ומאוזן; (8) לקיום שידורים להקניית השכלה לכלל הציבור ולאוכלוסיות מוגדרות; (9) לקיום שידורים בשפות זרות לעולים חדשים ולתיירים; (10) למנוע שידורים אסורים לפי חוק זה. (ג) השידורים באמצעות בעלי זיכיונות ועל חשבונם בלבד.



ערוץ 2 הפעלתו של ערוץ 2 הישראלי החלה עם חקיקת "חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו" ב 1990 (שידורי הערוץ במתכונת ניסויית הופעלו ב 1986). ערוץ 2 עומד כיום בין הדגם הממלכתי לבין הדגם המסחרי. הזכיינים הם גורמים פרטיים אך הוועד המנהל (מועצת הרשות השנייה) הניצב מעל הזכיינים, מורכב מאישים פוליטיים או מכאלה שהומלצו למינוי עפ"י השתייכותם המפלגתית והם בעלי סמכויות פיקוח רבות מן המקובל במערכות טלוויזיה מסחריות במערב. עד לאפריל 2005 זמן השידור שבו חולק בין 3 בעלי זיכיון שנבחרו במכרז ובין הטלוויזיה החינוכית. בספטמבר 2005 נקבע כי שתי זכייניות יפעילו את הערוץ:קשת ורשת.הזכייניות נבחרו מבין ארבעה גופים: "קשת", "רשת" ו"טלעד" שהיו הזכייניות עד תקופה זו וקבוצת "כאן". ההצעות של הזכייניות נמסרו למועצת הרשות השנייה אשר בחרה את שני הזכיינים שיפעילו את ערוץ 2 למשך 10 השנים הבאות, כלומר עד 2015. שידורי החדשות בערוץ השני נעשים בידי חברה ששותפים בה בעלי הזיכיונות ומועצת הרשות.

ערוץ 10 במרס 2000 פורסם תיקון לחוק הרשות השנייה, שבישר את הקמתו של ערוץ מסחרי נוסף במדינת ישראל - ערוץ 10, שישדרו בו שני זכיינים. שידורי הערוץ החלו ב - 28.1.02 (ט"ו בשבט) על ידי הזכיין "ישראל 10" אשר שידר במשך 7 ימים בשל העיכוב בהיערכותו של הזכיין השני, "שידורי עדן". ב - 1.7.02 אישרה מועצת הרשות מיזוג בין שתי הקבוצות שזכו במכרז: "ישראל 10" ו"שידורי עדן", כפוף למספר תנאים. מ - 21.8.02 מופעל ערוץ 10 על ידי זכיין אחד. כמו כן, משדרות בערוץ 10 הטלוויזיה הלימודית (8.5% מזמן השידור), חברת חדשות הממומנת על ידי הזכיין והרשות (הרשאית לשדר עד 2% מזמן השידור). כדי להבטיח שידורים בעלי איכויות ייחודיות ומובחנות מערוצי השידור הקיימים וכדי לעודד תחרות, פלוראליזם וגיוון, פועלת הרשות לקידום המטרות האלה : הקפדה על נאותות ההפקה: בפעם הראשונה בארץ, בדומה למודלים קיימים בעולם, יידרשו הזכיינים להוכיח עמידה במדדים של הוצאה כספית לתכנית באופן שיאפשר הפקה איכותית. סוגה עילית: נקבעה מכסת מינימום של תכניות בסוגה העילית (דרמה ותעודה) אשר ישודרו בשעות צפיית השיא. הפקה מקומית: אחוז ההפקה המקומית בערוץ יעמוד על מינימום של 40%.



שיטת המנויים - טלוויזיה בכבלים וערוצי לוויין

הטלוויזיה בכבלים פותחה בעקבות חיפוש דרך להתגבר על הבעיות הטכניות בקליטת שידור הטלוויזיה. חברות טלוויזיה בכבלים בחו"ל החלו ליזום ולהפיק תכניות מקוריות משלהן. בשנות ה 80 פעלו בארץ בניגוד לחוק תכניות טלוויזיה בכבלים, לרוב במסגרת שכונתית והן מילאו במידה מסוימת את החלל הריק מתכנים שהותירה הטלוויזיה הממלכתית. ערוצי הטלוויזיה בכבלים נגסו באחוזי הצפייה ברשת הממלכתית. התכנים בכל ערוץ וערוץ משתנים גם לפי מספר הערוצים. ככל שיש יותר ערוצים ניתן לספק תכניות ייחודיות לפלח צר יותר של צופים. שידורי הכבלים נעשים גם דרך האוויר וגם דרך כבלים, בעיקר תכניות אזוריות. נציג שר התקשורת עומד בראש המועצה לשידור בכבלים והוא אחראי על חלוקת הזיכיונות. מימון הערוץ מכספי מנויים.

ערוצי לוויין משדרים בשיטת שידור שונה מזו של הטלוויזיה בכבלים אלא שזה ההבדל היחיד ביניהם. שניהם מתבססים על קהל מנויים. שניהם משדרים בערוצים ייעודיים עבור אוכלוסייה בעלת טעם אחיד ככל האפשר (ערוצי מוסיקה, ספורט, ערוץ הצחוק וכו').

















טבלת השוואה


ערוץ

קריטריון ערוץ ציבורי ערוץ מסחרי

נסיבות הקמה לאחר מלחמת ששת הימים, נוצר הצורך להפעיל גורם תעמולה המופנה כלפי ערביי ישראל והשטחים. תושבי ישראל היו חשופים לשידורי הטלוויזיה מארצות ערב, וישראל היתה חייבת לתת מענה לשידורים אלה. במשך השנים הועברה ביקורת כלפי העריצות של הערוץ האחד בשידורי הטלוויזיה בישראל, נוצרה דרישה לגיוון השידורים. במקביל, בשנות ה- 80 החלה להישמע דרישה מגורמים מסחריים לאפשר הקמת תחנות טלוויזיה, שיאפשרו להם קבלת הכנסה משידורי פרסומת. תחנות כבלים פיראטיות ואפשרויות טכנולוגיות של קליטת שידורים (צלחת לווין) חייבו את הרשויות לאפשר מתן מענה מבוקר באמצעות אישור השידורי הכבלים. בראשית שנות ה-90 הוקמה הטלוויזיה בכבלים בישראל. מטרה לשדר תכניות חינוך, בידור ואינפורמציה בתחומי מדיניות החברה, הכלכלה והמשק, התרבות, המדע והאומנות, במגמה:

  • לשקף את חיי המדינה, מאבקה, יצירתה והישגיה.
  • לטפח אזרחות טובה.
  • לחזק את הקשר עם המורשת היהודית וערכיה ולהעמיק את ידיעתה.
  • לשקף את חייהם ואת נכסי תרבותם של שבטי העם מהארצות השונות.
  • להרחיב השכלה ולהפיץ דעת.
  • לשקף את חיי היהודים בתפוצות הגולה.
  • לקדם את מטרות החינוך הממלכתי, כמתואר בחוק החינוך הממלכתי, תשי"ג, 1953.
  • לקדם את היצירה העברית והישראלית.
  • לקיים שידורים בשפה הערבית לצרכיה של האוכלוסיה דוברת הערבית, ושידורים לקידום ההבנה והשלום עם המדינות השכנות בהתאם למגמות יסוד של המדינה.
  • לקיים שידורים ליהודי התפוצות.
  • לקיים שידורים לחו"ל. מניעת שידורים פיראטיים ועבירה על החוק.

מניעת מונופול על השידורים. עידוד התרבות והיצירה המקומית. השתלבות במרחב ובתרבות בינלאומית. היענות לצרכי השוק מבחינת חברות הפקה. על פי החוק הוגבלה השתתפותם של גורמי חוץ בהנהלת תחנות הטלוויזיה, כדי למנוע השפעות זרות. על-פי החוק יפעלו הרשת השנייה של הטלוויזיה ותחנות הרדיו האזוריות במסגרת רשות ציבורית עצמאית ,שתהיה גוף מבוקר על-ידי מבוקר המדינה .החוק קובע ,כי הזכיון לשידורי טלוויזיה יינתן לשלושה זוכים במכרז, שכל אחד מהם יזכה ל"יחידות שידור שוות" תוקף הזכיון הוא לארבע שנים.

מקורות מימון אגרה המוטלת על אזרחי ישראל. רבים משתמטים מתשלום האגרה. ההחלטה נועדה למנוע הפעלת לחצים מטעם גורמים מסחריים ומיתון התחרות עם העיתונאות הכתובה. מימון הרשת השנייה ייעשה באמצעות תשדירי פרסומת ,כאשר כל בעל זכיון ימכור זמני שידור למפרסמים ,על – פי הגבלות קבועות מראש.




תופעת "האינפוטיינמנט:"- "בידור- ידע":

אינפוטימנט- החל מסוף המאה ה- 20 ותחילת המאה ה-21 נוצר ז'אנר חדש, המטשטש לראשונה את הגבולות שבין מידע (information) והבידור (entertainment) התוצאה היא היווצרות של סביבת מידע אשר הופכת את הבידור עצמו למתכונת טבעית להצגת כל סוג של התנסות. הסיבות להתפתחות האינפוטיינמנט חדירתו של המדיום הטלוויזיוני: שפת הטלוויזיה איננה רצופה ולוגית, אינה מבוססת על היגיון והמשכיות, קופצת מנושא לנושא בהקשרים אסוציאטיביים ולא מסודרים מחשבתית. מאפייני האינפוטיינמנט • שיקול מסחרי - השיקול המרכזי הוא הפוטנציאל המסחרי, מידת האטרקטיביות. • הרחבת מושג חדשות - האינפוטיינמנט יכלול מופע חדשותי. כלומר, אין לקחת דבר ברצינות הכל שעשוע. החדשות לא נועדו להתבוננות מעמיקה אלא הן מעין סטנדרט לבידור. • האלמנט החזותי - המדיום מדחיק את התוכן ושם דגש על הויזואליות של הרעיון המועבר, זאת על מנת לסגל ערכים של עסקי שעשועים - בידור. טלוויזיה טובה = דימויים חזותיים.

מרכיבי הבידור במופע החדשות : חזותם הנאה ולבביותם של חברי הצוות (שהופכים לסלבריטאים), ההלצות הנעימות, שידורי מזג אוויר כאתנחתה קומית, הנעימה המרגשת הפותחת ונועלת את המופע, הקטעים המוסרטים מלאי החיוניות שאורכם הממוצע של כל סיפור הוא ארבעים וחמש שניות, הפרסומות המגרות , הוספת מידע על בדרנים וסלבריטאים כתוכן תרבותי "רציני", מושג החדשות מכיל בתוכו נושאים שבעבר לא היו ראויים לדיווח בתוכנית חדשות. החדשות כוללות כתבות רבות העוסקות בענייני בידור. נוצר הרושם כי הדברים החשובים באמת הם הבידור והתרבות בידור היא הדבר הכי חשוב בטלוויזיה!


ההשלכות של האינפוטיינמנט על החברה • ז'אנר זה מעודד שיח ציבורי רדוד ששפתו שפה מקוטעת (כותרות וסיסמאות). הז'אנר אינו מציב אתגרים אינטלקטואליים, אינו דורש ריכוז והעמקה, מרגיל את קהל הצופים לפאסיביות וחשיבה שאינה ביקורתית. • הצופים הצעירים, המסתמכים על הטלוויזיה כמקור מידע והתקשורת מהווה עבורם סוכן חברות מרכזי מתייחסים לענייני העולם כזוטות, ללא רצינות, כמשחק.


 עבודת כיתה

• הסבירו והדגימו את תופעת "האינפוטיינמנט": "בידור- ידע", בתקשורת. בתשובתכם הציגו סכנה אחת (1) של תופעת האינפונטיימנט. _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _____________________________________________________________________

• הסבירו את הקשר בין הרייטינג לבין תופעת "האינפוטיינמנט:"- "בידור- ידע".

_________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _____________________________________________________________________ _____________________________________________________________________

_____________________________________________________________________ __________________________________________________________________________________________________________________________________________




והרי החדשות: נמאס לי!

למגישת החדשות האמריקנית מיקה בז'יז'ינסקי נשבר מהחיבה המוגזמת של עורכיה לסיפורים צהבהבים. כשנדרשה לפתוח עוד מהדורה במעלליה של פאריס הילטון, סירבה - והעלתה באש, בשידור חי, את תמליל המהדורה. עצבים אמיתיים או תרגיל מבוים? מה זה משנה: הרייטינג עלה

טל שניידר, וושינגטון / 1/7/2007

צופים רבים של מהדורות חדשות אוהבים לקטר שנמאס להם מכך שכלי תקשורת מעדיפים סיפורים עסיסיים, צהבהבים, על פני חדשות רציניות ורלוונטיות לחייהם. בדרך כלל את הביקורת הזו אנחנו שומעים מאנשי אקדמיה או קוראים בטוקבקים שמנוסחים בעצבנות. נדיר יותר לשמוע את הדברים האלה מפי עיתונאים. ועוד יותר נדיר לראות מגישת חדשות מכריזה על כך בשידור חי, לנגד עיניהם של עמיתיה הנדהמים. בשבוע שעבר זה בדיוק מה שקרה בארצות הברית באחת מתוכניות הבוקר. לעיתונאית האמריקנית מיקה בז'יז'ינסקי נמאס. היא הודיעה למפיקת תוכנית הבוקר בכבלים של MSNBC שהיא לא מוכנה להשתתף בחגיגה. השחרור של פאריס הילטון מהכלא אינו נחשב בעיניה חדשות ראויות, אמרה לעצמה, והיא לא תקריא בראש המהדורה את הידיעה על היציאה מן הכלא של יורשת המיליונים הפרועה, שחוזרת הביתה לאבא ואמא, הבעלים של רשת המלונות הילטון. "אני שונאת את הסיפור הזה, ואני לא חושבת שהוא צריך להיות הידיעה הראשונה", אמרה בז'יז'ינסקי למפיק התוכנית, עוד לפני שהתיישבה על כיסא הקריינית בבוקר יום שלישי שעבר, יום שחרורה של הילטון מן הכלא.

ומה עם עיראק?

אולי זה מעניין חלק ניכר מהצופים להמשיך ולשמוע כל פרט מהליך השחרור של הבלונדינית שפרטי חייה כאילו לקוחים מספרים על נסיכות ואגדות, אחרי שבילתה פחות משלושה שבועות מאחורי הסורגים. אך בעיני בז'יז'ינסקי, נראה היה חשוב וחדשותי לדווח על ההתפתחויות בוושינגטון, על הסנטור הרפובליקני הבכיר, ריצ'רד לוגאר, שהודיע כי הוא מתנגד לנשיא בוש בכל הנוגע למלחמה המתמשכת בעיראק. בז'יז'ינסקי, בת 40, היא בתו של מי שהיה היועץ לביטחון לאומי בתקופת קרטר, ז'בגינייב בז'יז'ינסקי, בעצמו אחד המבקרים הגדולים ביותר של הנשיא בוש. היא לא עיתונאית מוכרת מהשורה הראשונה. עד לשבוע האחרון יש להניח שאנשים לא ידעו כי מיקה היא אשת חדשות רצינית, שמסקרת אירועים בוושינגטון במקצועיות ולעומק. המרד הקטן של בז'יז'ינסקי באנשי מערכת החדשות של מקום עבודתה הפך אותה לסלבריטאית לרגע. ודאי יתרום לקריירה שלה, ואם לא - לפחות תוכל לכתוב ספר, כנהוג בארצות הברית. במהדורת החדשות הפותחת של יום שלישי, ב-8 בבוקר, היא פשוט לא הסכימה לדווח על קורות הלילה האחרון של הילטון בבית המעצר. אחרי כמה שניות ראשונות של ויכוח חייכני בשידור חי בינה לבין מגיש תוכנית הבוקר - חבר הקונגרס הרפובליקני לשעבר שהפך למגיש חדשות, ג'ו סקארבורו - לקחה בז'יז'ינסקי את תמליל הרצף - וניסתה לשרוף אותו בשידור חי.

"המפיק לא מקשיב"

"המפיק שלי אנדי ג'ונס לא מקשיב לי. היית חושב שנפתח את הבוקר בלדבר על המאבק הגלובלי בטרור. יש לך מצית?", היא פנתה למגיש שלידה ואחריו לצופים. "המתינו רגע. אני הולכת לנקוט עמדה. אנחנו לא מדווחים על הסיפור הזה. אני סיימתי עם הסיפור על פאריס הילטון", היא אמרה כשהיא מנסה להצית את הדפים שעליהם הודפס הליין-אפ של התוכנית בשידור חי. המגיש שישב לצדה של בז'יז'ינסקי נראה המום וניסה להשתלט על המצב, אך לפני שהוא הספיק לקחת ממנה את המצית והנייר, קרעה בז'יז'ינסקי מול הצופים את הסיפור על פאריס הילטון. סקארבורו לא ממש התלהב מן העניין: "מה שאת עושה זה לא מקצועי. אני כן הייתי מתחיל עם הסיפור הזה", אמר. ולאחר מכן, כאשר בז'יז'ינסקי פתחה בנאום חוצב להבות נגד הפופוליזם הזול של ההתעסקות בפאריס הילטון, הוא ביקש מאנשי ההפקה "תריצו לנו כמה רגעים מן הקטע שבו היא יוצאת מן הכלא". אולם בז'יז'ינסקי לא מיצתה את העניין. היא התרוממה מכיסא הקריינות, לקחה ניירות נוספים שהוגשו לה כדי שתקריא את הסיפור ושעטה לעבר מכונת הגריסה הסמוכה בחדר החדשות, והכול כשהמצלמה עוקבת אחרי כל תנועה שלה.

העשרה השידור המפוצל

השידור המפוצל (וכן "המסך המפוצל") הוא כינויה של החלטת טלעד לשדר את הפיגוע בשכונת בית ישראל בירושלים ולהמשיך בשידור משחק כדורגל זה לצד זה. שידור זה היווה נקודת ציון בהתנגשות בין רייטינג ואחריות לאומית, וכן בשאלת ההתמודדות עם הטרור.

 עבודת כיתה


ענה על השאלות הבאות, על- פי האירוע הנ"ל:

1. מהו האירוע החשוב יותר? למי? 2. מהו האירוע החדש יותר? למי? 3. מהו האירוע המעניין יותר? למי? 4. מדוע לדעתכם בחרו עורכי התוכנית לשדר את שני האירועים במקביל? 5. האם אתם הייתם משדרים את אותם אירועים במקביל? נמקו את דעתכם. 6. באיזה שידור הייתם מעדיפים לצפות? 7. אתם עורכי החדשות. בחרו איזה אירוע תסקרו. נמקו את בחירתכם.


השידור המפוצל, רקע ב-2 במרץ 2002 שודר משחק הכדורגל בין מכבי חיפה, אשר הובילה את הליגה, ומכבי קריית גת, שהייתה אז במקום האחרון. לאחר שלושים דקות של משחק, הובילה קריית גת בתוצאה 3-0, במה שהסתמן כאחד ממשחקי הכדורגל יוצאי הדופן של אותה תקופה. באותו זמן, החלו להגיע ידיעות על פיגוע. במקום לעבור לשידור הפיגוע, או לחלופין, להמשיך בשידור המשחק, בחרה טלעד בחלוקת המסך. בשליש הימני נמשך שידור המשחק, ובשני השלישים הנותרים שודר הדיווח על הפיגוע. פס הקול כלל רק דיווחים על הפיגוע. לאחר כעשר דקות הופסק השידור המפוצל, והמסך יוחד כולו לדיווח על הפיגוע. בתגובה, החליטה מועצת הרשות השנייה: "לגנות בכל לשון של גינוי את התנהגותה הנואלת של 'טלעד' ומנהלה עוזי פלד, ברגעים הקריטיים של פיגוע הדמים ההמוני בירושלים". בנוסף המליצה לנקוט בצעדי ענישה חמורים כנגד הזכיינית (דבר שלא יצא לפועל[1]) עוד ציינה הרשות כי החלטה זו באה בהמשך להחלטות קודמות של טלעד להימנע מקטיעת משחקי כדורגל, לטובת דיווח על פיגועים. עוזי פלד, מנכ"ל "טלעד", השיב: "טלעד העבירה את השידור לחברת החדשות עם התקבל הידיעה, ובשעה 20:00 לערך, כשלא היו ידועים עדין פרטי האסון, החלטנו לשדר במשך כעשר דקות מסך מפוצל, ללא פרסומות וללא קול ממגרש הכדורגל. השיקולים הכלכליים אמש היו מאתנו והלאה, הפסדנו למעלה ממיליון ש"ח... מקץ עשר דקות, כשהוברר לנו שיש הרוגים בפיגוע הפסקנו לחלוטין את שידור המשחק. בדיעבד, לו היינו יודעים מראש את ממדי האירוע, לבטח לא היינו משדרים מסך מפוצל"[2]. החלטה זו היוותה נקודת שפל בתדמית של ערוץ 2, ושל טלעד בפרט. היא גררה תגובות חריפות הן מצד עיתונאים, [3] והן מצד ציבור הצופים. יש אף המקשרים אותה לאיבוד הזכיינות, שלוש שנים מאוחר יותר.



הרשות השניה: להעניש את טלעד על "המסך המפוצל" מאת: אורי אילון מועצת הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו המליצה אתמול להנהלת הרשות השנייה לנקוט אמצעי ענישה מרביים נגד זכיינית ערוץ 2 טלעד וליטול את זמן הפרסומות שלה בזמן צפיית שיא, בעקבות ההחלטה להמשיך לשדר את משחק הכדורגל במוצאי שבת. המשחק שודר על כשליש ממסך הטלוויזיה, ועל שאר המסך שודרו תמונות ממקום הפיגוע בירושלים. המועצה הודיעה אתמול כי היא "מגנה בכל לשון של גינוי את התנהגותה הנואלת של טלעד ומנהלה עוזי פלד ברגעים הקריטיים של הפיגוע בירושלים במוצאי שבת". המועצה כינתה את הצעד שנקט פלד כ"החלטה שאינה מתקבלת על הדעת ושיש בה משום פגיעה רצינית ברגשות הציבור". לטענת הרשות השנייה, שידור המשחק הופסק רק לאחר שסמנכ"ל הטלוויזיה של הרשות, אילת מצגר, פנתה אל מנכ"ל טלעד, עוזי פלד, והמליצה לו להפסיק את השידור, אולם פלד מכחיש זאת וטוען כי ההחלטה להפסיק את שידור המסך המפוצל התקבלה לאחר שהתבררו ממדי הפיגוע. פלד אף העיד אתמול כי אחוזי הצפייה הגבוהים שזכה להם המסך המפוצל מעידים כי ישנם צופים רבים שהיו מעוניינים להמשיך ולהתעדכן במשחק הכדורגל.

יו"ר הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, מוטי שקלאר, אמר כי "אני לא מצליח להבין את שיקול הדעת של טלעד. זו החלטה שנפש האדם לא מסוגלת לעכל. האדם הסביר לא יכול לראות כדורגל לצד פיגוע בשידור חי. אני אפילו לא יודע איך להתייחס לכך, זה כבר מעבר לאי-עמידה בהוראות הרשות השנייה".

ברשות כועסים במיוחד על העובדה כי זו אינה הפעם הראשונה שטלעד בוחרת שלא להפסיק את תוכניותיה לטובת דיווח על אירועים קשים. לאחרונה, לאחר היוודע דבר הפיגוע ליד מחנה 80, המשיכה טלעד בשידור תוכנית הבידור "בטברנה" ולא איפשרה לחברת החדשות של ערוץ 2 לדווח על הפיגוע. גם בפיגוע שהתרחש לפני כשבועיים בקרני שומרון המשיכה טלעד בשידור משחק הכדורגל. מועצת הרשות השנייה הודיעה אתמול כי "התנהגות טלעד במוצאי שבת היא חוליה נוספת בסדרת החלטות אומללות שהתקבלו במסגרת שידורי טלעד בזמן פיגועים המוניים". ברשות מעידים על יותר מ-100 פניות של צופים שזעמו על המשך שידור המשחק לצד הדיווח על הפיגוע. מחברת החדשות של ערוץ 2 נמסר כי "מבחינתנו, העיקר שהיה אפשר לפרוץ מהר לשידור וכך עשינו. היה ניסיון להשאיר את צופי הכדורגל מעודכנים, אך אחרי כ-6 דקות הניסיון הופסק בשל החיבור הבעייתי".

פלד הודה כי ההחלטה היתה מוטעית, אולם הוסיף כי "טלעד הפסידה כמיליון שקל בגלל פרסומות שלא שודרו. אנו חיים בטרור בלתי פוסק והתופעה חוזרת ונשנית, אך הרשות השנייה ומשרד האוצר גובים מאתנו תמלוגים במקום לתת לנו פיצויים". בעקבות הודעת הגינוי כתב פלד ליו"ר הרשות השנייה, מרדכי שקלאר: "הופתענו, ולא בפעם הראשונה, שללא כל בירור מראש עמנו הוציאה הרשות הודעת גינוי נגדנו. זו התנהלות שאיננה ראויה למוסד ציבורי". פלד מעיד כי "השיקולים הכלכליים היו מאתנו והלאה אמש", ודורש להיפגש עם חברי המועצה כדי לדון במכלול הבעיות שיוצרים אירועי הטרור והמלחמה.



גלובליזציה, כפר גלובאלי

גלובלי – מתייחס לכל כדור הארץ, לכל העולם – כוללני (מילון ספיר עמ' 128) גלובליזציה (מלטינית - גלובוס, כדור, מונח המשמש לציון כדור הארץ) - התרחבות של הקשרים הפוליטיים, תרבותיים וכלכליים בין מדינות, חברות ויחידים באופן היוצר שילוב של כלכלות, תרבויות ותנועות פוליטיות מכל העולם. לתקשורת ולטלוויזיה והאינטרנט בפרט, מיוחס תפקיד מרכזי בהפיכת העולם לגלובלי. אמצעי התקשורת הבינלאומיים החדשים מאפשרים זרימה של מוצרים תרבותיים בין מדינות.דוגמה בולטת היא רשת MTV, שבאמצעות הפקת תוכניות זולות ושידורן לכל רחבי העולם בטלוויזיה לווינית הפכה למעצבת תרבות מהחשובות של שנות ה-90. הופעתה של רשת האינטרנט, ובעקבותיה של תרבות האינטרנט הביאה גם היא למאפיינים תרבותיים משותפים מעבר לגבולות גאוגרפיים

לסיכום, העולם באמצעות התקשורת הפך לכפר גלובלי: התפתחות הטכנולוגיה. חושפת את כל תושבי מדינות העולם החופשי למגוון של תכנים המועברים באמצעי המדיה השונים, ובעיקר – הטלוויזיה. שוק הטלוויזיה העולמי מחייב רכישת תוכניות טלוויזיה מארצות אחרות, כדי למלא את זמן השידורים. מהלך זה יוצר חשיפה לתכנים רבים מסוגים שונים, מארצות שונות, בשפות שונות, ובעלי מסרים שונים.


הכפר הגלובאלי – מרשל מקלוהן והארולד אדמס איניס הביטוי "הכפר הגלובלי" נטבע על ידי מקלוהן ב-1959, ומופיע בספרו מ-1962 The Gutenberg Galaxy. מחקרו על ההשפעות הפסיכולוגיות והקוגניטיביות של הדפוס. מקלוהן טוען כי ההשלכות של כל אמצעי התקשורת נובעות מהחידוש הטכנולוגי עצמו, ולאו דווקא מהתכנים המועברים באמצעותו. משמעות המונח כפר גלובאלי: העולם באמצעות התקשורת הפך לכפר גלובלי, אנו חשופים לאותן תוכניות המשודרות במקומות שונים בעלום, חשופים למה שמתרחש בעולם וחשופים לתרבויות זרות. באמצעות לווין ניתן לצפות בשידור חי עם העולם כולו בתוכנית מסוימת. כך לדוגמא, העולם כולו (כמעט) צפה בטייס החלל ניל ארמסטרונג בעת שהניח את כף רגלו על הירח ב- 1969. העולם כולו שותף לדרמה של מלחמת המפרץ ב- 1991. כל חובבי הספורט בעולם המערבי יכולים לצפות בו זמנית, בשידור ישיר במשחקי ה"סופר בול" בארה"ב או במשחקי האולימפיים באתונה. באופן מובהק ניתן לומר שהיקפו של הכפר הגלובאלי גדל והולך ככל שמתפתחת הטכנולוגיה והכלכלה העולמית, בדגש על חברות ותאגידים חובקי עולם ותהליכים של שיתוף פעולה, איחודים אסטרטגיים בתחום הכלכלה וכיוצ"ב.




השפעות וחסרונות של הגלובליזציה על התרבות הישראלית:

1. אימפריאליזם תקשורתי – השתלטות התרבות הרב ערוצית על שידורי הטלוויזיה בעולם מעוררת התנגדויות ומחייבת יצירת מנגנוני הגנה על תרבויות מקומיות. מדינות מתפתחות טוענות שלתרבות החדשה יש השפעה על ערכים מקומיים ותרבותיים ואיום של יצירת "אימפריאליזם תקשורתי" המתקיים כשמוצרי תרבות זרה (ובהם תוכניות טלוויזיה) הם בהישג יד של צרכני תרבויות מקומיות או כשמדינות חזקות כופות מוצרים אלה על אחרות בכדי להחלישן. פעילות זו נעשית בעזרת מערכת תקשורת חזקה. הטענה היא שאימפריאליזם תקשורתי הוא דרך של מדינות חזקות ושל תקשורת חזקה להשפיע על תרבותן של מדינות מתפתחות.

2. תופעת האמריקניזציה - תופעת ההשתלטות של התרבות האמריקאית על מדינות אחרות. כדוגמאת ההשתלטות של השפה האנגלית על מרבית התכנים של תרבות הפנאי- טלוויזיה, קולנוע, מוסיקה פופולארית, משחקי מחשב, אינטרנט. שליטה בשפה האנגלית הפכה למיומנות הכרחית להצלחה גם בביה"ס וגם בתרבות הפנאי וגם בעולם העסקים. בנוסף לכך, בישראל אנו נוטים לחקות ולהתלהב מכל דבר שהוא אמריקאי, כל דבר שיש לו זיקה כל שהיא לאמריקה נחשב לטוב ואיכותי למשל: נעלי ספורט מיובאות – נייקי, ריבוק, אוכל אמריקאי – "פסט פוד": מקדונלד, בורגרקינג אפילו למוצרים ישראלים נותנים שמות באנגלית כדי שימשכו תשומת לב ויחשבו ליוקרתיים: בורגראנץ', נטורל פורמולה, נקניקיות מיס לוסי וכו'. בנוסף רוב התוכניות בטלוויזיה מיובאות מאמריקה: קומדיות.




אמריקה בישראל


לוקאליזציה עד עכשיו, הבנו את משמעות המושג גלובליזציה, אולם ישנו גם תהליך הפוך: תהליך של לוקאליזציה ביטול ההמוניות לאור ריבוי הערוצים, הווידיאו,ה .Dvd לנוכח התקשורת האינטראקטיבית המתפתחת קיימת לצופים אפשרות של פיצול והתאמה אישית של תכני התקשורת, כל אחד יכול להתאים לעצמו לוח שידורים אישי. מגוון התכנים התקשורתיים מאפשר את קיום הסקטוריאליות כלומר קבוצות שונות יוצרות לעצמן מוצרים תקשורתיים המתאימים להם ובכך מתאפשרת הלוקאליות. דוגמאות לדה מאסיפיקציה: טלוויזיה קהילתית, תחנות רדיו בשפה הרוסית למשל, העיתון הרומני וכדומה.

גלוקליזציה

גלוקליזציה היא שילוב של גלובלי (עולמי) ולוקאלי (מקומי). זהו תהליך של צריכת מוצרי תרבות גלובליים בידי קהלים מקומיים הנטועים בהקשרים תרבותיים ספציפיים, ויוצרים את המשמעויות המשרתות את הצרכים שלהם. במילים אחרות, תפיסה זו טוענת שמצד אחד החברות מאמצות תפיסות גלובליות לחיים החברתיים אך בו בזמן גם מתקיימת בה ם רב תרבותיות. מדובר על מצב של בחירה בין שתי אופציות מנוגדות. לדוג': רכישת פורמאט של תוכנית מחו"ל אך התאמתו לתרבות הישראלית- כוכב נולד, הישרדות.

 עבודת כיתה

• הסבירו את ההבדל בין גלובליזציה ללוקאליזציה. הדגימו. _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ __________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

הרדיו הפיראטי בישראל כתקשורת אלטרנטיבית

רדיו פיראטי הוא תחנת רדיו המשדרת ללא רישיון שידור. מעבר לרצון של הממשלה להסדיר את שידורי הרדיו, שהם אמצעי תקשורת מרכזי, נובע הצורך ברישיון ממספרם המוגבל של התדרים לשידור. בנוסף לגזילתו של משאב זה, השידור הפיראטי מסכן לעתים את התעופה, שכן מקצת התדרים שבהם נוהגים הפיראטים לשדר משמשים לקשר בין מטוסים ומגדלי הפיקוח. לקיום שידור רדיו בלא רישיון, ויחד עם זאת לא לעבור על החוק, פועלות לעתים תחנות רדיו פיראטיות מתוך ספינות הנמצאות מחוץ לתחום המים הטריטוריאליים של המדינה שאל תושביה מופנים השידורים.

בינואר 1998 פעלו בישראל, (לפי נתוני הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו, בהסתמך על ממצאיו של יחיאל לימור) לפחות 115 תחנות רדיו בלתי חוקיות, כחציין, 55 תחנות הן מסחריות, 20 תחנות משדרות בשפה הערבית, ושאר 40 התחנות הן חרדיות, מרביתן מזוהות עם תנועת ש"ס. כיום המספרים אף גדולים יותר. בועדה לביקורת המדינה בכנסת נמסרו במרץ 1998 נתונים על 150 תחנות רדיו פיראטיות פעילות. כמעט כל תחנות הרדיו הפיראטיות החלו לשדר במתכונת מקומית (למעט "קול השלום" ו"ערוץ 7"), אך עם הזמן הרחיב חלקן את הפעילות להיקף אזורי ואף ארצי. תחנה פיראטית אחת ("קול הנשמה") אף משדרת לחו"ל בגלים קצרים. באזור ירושלים בלבד פועלות 31 תחנות פיראטיות, מתוכן שש מסחריות והשאר חרדיות. התחנה הפיראטית הראשונה: "קול השלום": תופעת השידור הפירטי בישראל התחילה בשידורי "ספינת קול השלום" של אייבי נתן. קול השלום שידרה בין השנים 1975 ל - 1992 מאוניה שעגנה במימי הים התיכון מול חופי ישראל ומאוחר יותר מאולפן על החוף ששידר אל הספינה, ששימשה כתחנת ממסר (ידוע לפחות על תחנה פיראטית מקומית אחת שקדמה לה, שפעלה באמצע שנות ה- 50 בחיפה). התחנה אימצה דפוס שרווח באירופה בשנות השישים, כאשר עשרות תחנות רדיו פיראטיות שידרו מספינות ששייטו במים בינלאומיים, מחוץ למים הטריטוריאלים של המדינות, שאליהן כוונו השידורים. התופעה חוסלה לאחר שמדינות אירופה חוקקו חקיקה מתואמת זהה שאסרה על שידורים מהים (ר' מחקרו של יחיאל לימור "הגלים הסוערים של הרדיו הפירטי בישראל", 1996). התחנה הירבתה לשדר מוסיקה ופרסומות, דו שיח יהודי-ערבי ומבצעים הומניטריים, כמו איסוף מזון ותרופות לנפגעי הקרבות בלבנון. אייבי נתן טען שכל הכנסות הספינה נתרמו למטרות הומניטריות: לנפגעי הרעש בגווטמאלה, לבתי חולים, לילדים במצוקה וכו'.

הסיבות לצמיחתו של הרדיו הפיראטי הרדיו הפיראטי שכיח במיוחד בחברה החרדית, למרות שעצם האזנה לרדיו היא תופעה חדשה בחברה החרדית. בעבר גרסו כל הזרמים של העולם החרדי שיש להימנע מאחזקת מכשירי רדיו והאזנה להם וראו בהם מכשירים משחיתים וטמאים, שאסור להחזיקם, כמו הטלוויזיה. הרב שך כתב: "היזהרו מלהכניס בבית מכשירי הרדיו והטרנזיסטור, כי הם מפטמים את השומע אך ורק בדברי ליצנות וניבול פה, שמרעיל את נפש האדם ובפרט את נשמות הילדים שמושך אותם. וכשמתרגלים לשמוע את זה הם לא יכולים להתמסר ללימודים, ועל ידי זה מתדרדרים..." במלחמת המפרץ, בשנת 1991, התירו הרבנים, לראשונה האזנה לרדיו מסיבות של פיקוח נפש. לאחר המלחמה הורו אותם רבנים על סילוק מכשירי הרדיו ואף התקיימו טקסי שריפה פומביים של מכשירי רדיו-טרנזיסטור. עם זאת, בש"ס הבינו את הכוח העצום של הרדיו בהעברת המסרים של ש"ס ובעידוד תנועת החזרה בתשובה. רוב תחנות הרדיו החרדיות פועלות, למעשה, מטעמה ובברכתה של ש"ס, אשר מנהיגיה יושבים במועצות רבנים המשמשות כועדות רוחנות עם סמכות עליונה כלפיהן. רבני ש"ס אף מתגייסים לסייע באיסוף תרומות לתחנות המזוהות עימה ולשחרר מפעילי תחנות פיראטיות שנעצרו בידי המשטרה. התחנות החרדיות מתבססות על תרומות וכמעט ואין בהן פרסום מסחרי. כל התחנות החרדיות מטיפות לחזרה בתשובה, מבקרות את אורח החיים החילוני, ומלגלגות עליו. תחנות אלו משדרות מינון גבוה של תכנים אנטי דמוקרטיים, גזעניים, טעוני שנאה לאחר ולעתים אף כאלה המטיפים לאלימות, באופן ישיר או במשתמע. לעתים קרובות, מתקיפות התחנות את מערכות הדמוקרטיה החיוניות, כמו, בית המשפט העליון, התקשורת, הכנסת ומערכת החינוך, את הערכים הדמוקרטים ואת הערכים המגולמים במגילת העצמאות. תכני השידור בתחנות אלו משקפים עולם סגור, שכפוף למערכת ערכים טוטליטארית ואבסולוטית המתבססת על מקור סמכות דתי ו/או לאומי. עקרונות של איזון, הגינות, אובייקטיביות, אתיקה מקצועית, זכות תגובה לדעה שונה או לגורם המותקף - כל אלה נעדרים מן השידור הפיראטי כמעט לחלוטין. לסיכום, מרבית תחנות הרדיו הפיראטיות הפועלות במדינתנו שייכות למגזר החרדי, נראה כי ציבור זה "צמא" לערוצי רדיו נוספים, אלטרנטיביים, והביקוש אליהם הוא שתרם ליצירתם. בעקבות הקמת הרדיו האזורי נותרו אזורים בארץ וסקטורים גדולים ללא תחנות רדיו או עם תחנה אזורית אחת בלבד. שידור פיראטי - למה לא? ראשית מדובר בפעולה שאינה חוקית, שכן התקשורת האלקטרונית משתייכת אל התחומים שבאינטרס הציבורי לשמור ולפקח עליהם. תדרי שידור לרדיו וטלוויזיה - "טווח הספקטרום" - הם מוצרי סגולה המצויים בכמות מוגבלת, מצב המחייב קביעת מנגנון שיכריע כיצד ולמי יימסרו זיכיונות לשידורים. בגלל הביקוש הרב לתדרים, שגדול תמיד מן ההיצע, ועל מנת למנוע אנדרלמוסיה בשידורים ושיבושים הדדיים נהוג בעולם המערבי לראות בתדרי שידור משאב ציבורי מוגבל, רכוש המדינה או הציבור כולו. בפעילותן מפרות תחנות השידור הפיראטי בישראל בגלוי שורה ארוכה של חוקים ביניהם פקודת הטלגרף האלחוטי, הקובעת כי "לא יקים אדם ולא יקיים תחנת טלגרף אלחוטי... בכל מקום בישראל או בכלי שיט או בכלי טיס הרשומים בישראל, אלא לפי רשיון מאת הממשלה", חוק הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו הקובע כי "לא יקים אדם, לא יפעיל תחנת שידור, ולא יקיים שידורים אלא אם כן קיבל לכך זיכיון מאת המועצה (מועצת הרשות השנייה) (עונש מרבי 3 שנות מאסר או קנס של 2.28 מיליון ש"ח). בנוסף לכך, תחנות אלו משבשות סדרי החיים ואף מסכנות אותם: תחנות השידור הפיראטיות משתמשות שימוש לא מבוקר בתדרים שנועדו לצרכים אחרים והדבר גורם לשיבושים במערכות אזרחיות ומסכן את בטחון המדינה. לדוגמה, כתוצאה משידורים של אחת המערכות הפיראטיות נוצר שיבוש במערכת ניהול אספקת המים בחיפה. בבאר שבע קלטו מנויים של מערכת בלתי חוקית תשדורת של חיל האוויר... השידור הפיראטי מהווה סכנה משמעותית לבטיחות הטיסות לישראל וממנה. פעמים רבות שיבשו שידורי התחנה את הקשר עם מטוסים שהתקרבו לנחיתה בישראל ופקחי הטיסה נאלצו להחליף תדר כדי לחדש את הקשר עם המטוסים. ב - 20.5.96 נסגר נמל התעופה בן גוריון, לאחר התרעות חוזרות ונשנות של רשות שדות התעופה בפני משרד התקשורת על הסיכון שגורמים השידורים הפיראטיים לבטיחות הטיסות. ב 9.2.98 שידורי התחנה הפיראטית "רדיו 2,000" כמעט וגרמו לאסון תעופה בישראל, כאשר הביאו לשיתוק מוחלט של הקשר בין מגדל הפיקוח בנמל התעופה בן גוריון לבין כמה מטוסים שהתקרבו לנחיתה. מנהלי תחנות רדיו אזוריות פונים שוב ושוב למשרד התקשורת בתלונות על הפרעות בקליטה שגורמות התחנות הפיראטיות לשידוריהם, בד"כ ללא הועיל. להלן פנייה שגרתית בנושא מהמהנדס הראשי של הרשות השנייה לרדיו ולטלוויזיה לאחראי על הטיפול בתחנות הפיראטיות במשרד התקשורת: "עוד רדיו פיראטי הופיע בשטח. הרדיו הפירטי משדר בתדר F.M 101.7 ופוגע באיכות שידורי רדיו ירושלים 101 F.M)) בעיקר באזור גילה שבו קיימת אוכלוסייה של כ - 40,000 תושבים. אבקש טיפולך לסגירת הרדיו הזה"[12]. עשרות פניות מסוג זה מגיעות אל משרד התקשורת כל שנה. מעט מאד מתוכן מטופל.

השפעה על מדורת השבט התחנות הפיראטיות מנהלות תחרות לא הוגנת בתחנות הרדיו האזוריות, החוקיות, הפועלות על-פי זיכיון וגורמות להן נזקים כספיים אדירים. התחנות האזוריות השקיעו כסף רב כדי לעמוד בתנאי המכרז ועל סמך ההנחה כי כל תחנה תהיה יחידה באזורה. לא כך קרה. התחנות הפיראטיות, שאינן משלמות מיסים ואגרות, ממשיכות לפעול ולהתפתח והן נוגסות חלק משמעותי מתקציבי המפרסמים. התחנות האזוריות משלמות מדי שנה אגרות (במונחי אפריל 98'): "דמי תדר": כ - 75,000 ש"ח עבור כל תדר (ישנן תחנות המשדרות ביותר מתדר אחד), "דמי זיכיון": עד כ- 700,000 ש"ח לשנה (תלוי באזור), ודמי תמלוגים: בין 4% ל- 8% מהכנסות התחנה. בנוסף לכך משלמות התחנות האזוריות תגמולים לאקו"ם (איגוד אמני ישראל). התחנות הפיראטיות, שאינן משלמות דבר מכל אלה (ערוץ 7 משלם תגמולים לאקו"ם במסגרת הסכם ביניהם), מוכרות פרסום בזול הפוגע קשות בתחנות הפועלות במסגרת החוק. התחנות האזוריות מאבדות, עפ"י הערכתן, הכנסות בכ- 30% - 40% בשנה כתוצאה מהשידור הפיראטי. בנוסף לכך, התחנות הפיראטיות יוצרות ריבוי ערוצים, וכך הן גם מפחיתות את מספר המאזינים לתחנות החוקיות.

"מדורת השבט" הוא מושג שבא לתאר את המקור המרכזי שממנו שואבים מידע האזרחים. בחברות המסורתיות, ישבו תושבי הכפר סביב המדורה, שהיוותה את מקום המפגש,המקום בו נידונו ענייני הכפר והמקור לידע. כיום, החליפה הטלוויזיה את "מדורת השבט". בעידן שקדם לעידן ריבוי הערוצים, שימש הערוץ הציבורי, הערוץ היחיד שהיה קיים אז - ערוץ 1, כ"מדורת השבט". מרבית תושבי ישראל צפו במהדורת מבט ובתוכניות ששודרו בערוץ היחיד. בהמשך הפך ערוץ 2 המסחרי ל"מדורת השבט", מכיוון שהיה הערוץ הנצפה ביותר (בעל הרייטינג הגבוה ביותר). המושג "מדורת השבט" כיום קשור לערוץ עם הרייטינג הגבוה ביותר.


 עבודת כיתה

קראו את הקטע הבא וענו: "… חטיבת החדשות של הרדיו בקול ישראל (רשת ב'), בתקופתם של יוני בן מנחם ומיכאל מירו הציבה עיתונות עם אחריות חברתית, עיתונאות שלוקחת חלק בשיח האזרחי והדמוקרטי . עיתונאות מעורבת שלא מסתפקת בלעמוד מהצד נוכח עוולות, אלא מתגייסת לשינוי חברתי. ... ארגונים כמו התנועה לזכויות האזרח, התנועה לאיכות השלטון, המועצה לשלום הילד וכדומה, הצליחו להגדיל את משקלם הציבורי בזכות הבמה שניתנה להם בקול ישראל ולהשפיע על השיח האזרחי והדמוקרטי במדינת ישראל בצורה מרשימה, הבעיה שאחוזי הרייטינג בקרב בני הנוער הנחשפים לרדיו בכלל ולרשת ב' בפרט נמוכים מאוד..."

                                                                מוני  מרדכיhttp://www.monipr.com/infoa.asp?cid=12. 

א. הסבירו את המושג "מדורת השבט". הדגימו. _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

ב. האם ניתן לכנות את קול ישראל כמדורת השבט? נמקו תשובתכם. ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ מדיניות כור ההיתוך עם סיום המנדט הבריטי והקמתה של מדינת ישראל נפתחו שערי המדינה הצעירה לעליה חופשית. אלפי עולים הגיעו לישראל בתקופה זו. דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון וראשי השלטון ראו חשיבות רבה בבניית חברה ישראלית אחידה. המדיניות שנבחרה הייתה "כור ההיתוך"- שמטרתה הייתה יצירת זהות קולקטיבית אחידה- להפוך את העולה ל"אדם חדש"- ישראלי, השוללת את הזהות הקודמת של היהודי הגלותי. מדיניות זו שאפה לבטל את הייחודיות התרבותית של הקבוצות האתניות הקיימות בישראל. (קבוצות העולים). התוצר האידיאלי של כור ההיתוך היה "הצבר", החלוץ, הלוחם, האמיץ, החרוץ והתורם לחברה. המורשת שעילה גדלו ה"צברים" והעולים החדשים הייתה אהבת הארץ והתיישבות, עבודה עברית, שפה עברית, עזרה הדדית, תרומה לבטחון המדינה וקליטת עליה.

כדברי בן גוריון "את כל הציבור הרב והמנומר הזה (העולים) עלינו להתיך מחדש, לצקת אותו בדמות של אומה מחודשת. עלינו לעקור את המחיצות הגיאוגרפיות, התרבותיות והלשוניות המפרידות את החלקים השונים, ולהנחיל להם לשון אחת, תרבות אחת, אזרחות אחת, נאמנות אחת, חוקים חדשים ומשפטים חדשים".

למרות כל הביקורת שיש בנו כיום כלפי תהליך זה, הוא היה הכרחי בעבר. כל קבוצה המבקשת לגבש את עצמה תוך יצירת ההבחנה בינה לבין האחרים, חייבת להדגיש את המשותף לחברי הקבוצה על חשבון הייחודי והמפריד. תהליך התגבשות של מדינה צעירה, הבנויה מחלקים חלקים של יהודים שהגיעו אליה לאחר מלחמות ופרעות, חייב יצירת תהליך גיבוש מהיר ללא מתן שהות להתגבשות זהות אחידה בתהליך איטי. אסור לשכוח כי בתקופה זו עדיין נלחמנו על חיינו. יישוב צעיר וקטן היה צריך לקלוט בבת אחת עולים רבים. לא כל העולים שהגיעו לארץ באותה תקופה הגיעו מתוך רצון להתיישב בארץ החדשה ולאמץ את ערכיה החדשים. חלקם הגיעו בלית ברירה, נמלטו מארצות מושבם הקודמות. עולים אלה לא רצו לוותר על מערכת האמונות והמנהגים הקודמים של ארץ מוצאם, אולם החברה הקולטת לא היתה מסוגלת באותו זמן להבין את גודל הוויתור שהיא מבקשת או מטילה על אזרחיה החדשים. הקבוצות החדשות שהגיעו לארץ, בעיקר הקבוצה המזרחית, שהיתה קבוצה חלשה יותר באותה תקופה חויבה לוותר על מרכיבי התרבות המרכזית שלה (שפה, מוסיקה, אמונות, ערכים, מנהגים ועוד') ולאמץ את הדגם השולט- דגם התרבות האשכנזית השולטת. תרבות זו כפתה את עצמה על התרבויות האחרות.

 עבודת כיתה

• הסבירו מהו "כור ההיתוך"? בתשובתכם הסבירו והדגימו את מדיניות "כור ההיתוך". ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

האם החברה בישראל היא חברה רב תרבותית או חברה רבת תרבויות- חברה בה יש מקום למגוון תרבויות המקבלות זו את זו או מדינה בה יש תרבויות שונות, הנאבקות זו בזו?

מהי חברה רב תרבויתית? רב - תרבותיות היא מגמה בולטת בחברה ובתרבות המערבית בת זמננו. שינויים בהרכב האוכלוסייה ושינויים פוליטיים, כלכליים, טכנולוגיים ותקשורתיים, תרמו לכך שבמדינות רבות, וביניהן ישראל, יש קבוצות דתיות, אתניות, לאומיות ומיניות, שתרבויותיהן חוצות את גבולותיה הגיאוגרפיים של מדינת הלאום. רב-תרבותיות היא מושג המציין דיאלוג של כבוד הדדי וסובלנות בין תרבויות שונות, מתוך יחס של כבוד לשוני התרבותי ולאחר. כיום מתפשטת בעולם המערבי האידיאולוגיה הרב- תרבותית, המייחסת לזכויות האדם, לשוני התרבותי ולשחרור עמים וקבוצות מדוכאות, חשיבות עליונה.

מאפייני חברה רב תרבותית: חברה שבה מתקיימים סובלנות, אכפתיות הדדית, דיאלוג שוויוני והכרה הדדית בין הקבוצות התרבותיות השונות. חברה שבה היחידים והקבוצות פתוחים עד כדי כך לדיאלוג עם האחר, שהם מוכנים להסתכן באובדן זהותם האישית והקולקטיבית הקודמת, בעקבות הדיאלוג עם הקבוצה האחרת. ההתייחסות לקבוצות השונות הינה שוויונית כאשר אין קבוצה דומיננטית תרבותית.

מהי חברה רבת תרבויות- (פלורליסטית)? חברה פלורליסטית= חברה שיש בה ריבוי תרבויות חברה רבת תרבויות היא חברה המכירה בגיוון החברתי תרבותי, בשונות ובזהויות הנבדלות של הקבוצות בתוכה. חברה המכירה בזכות של היחיד והקבוצה לבטא דעות שונות, לשמור על הזהות הנבדלת והייחודית של היחיד והקבוצה ולהתארגן כדי לממש ולהשיג את זכויות הקבוצה ולמלא אחר צרכיה והאינטרסים המשותפים שלה. עם זאת, קיימת הסכמה בין הקבוצות השונות לגבי שמירת כללי המשחק הדמוקרטיים.

היחסים בין הקבוצות בישראל: דתיים- חילונים, ערבים ישראלים- יהודים, מזרחיים- אשכנזיים, עשירים- עניים, מבוססים על שנאה, ניכור ושלילה הדדית ורוויים אלימות מילולית ופיזית. לכן החברה הישראלית העכשווית רחוקה מלהיות חברה רב-תרבותית. ניתן לראות שינוי ביחסה של החברה הישראלית כלפי השוני הקיים בין התרבויות, אך עדיין לא ניתן לסווג את מדינת ישראל כמדינה רב תרבותית – ישראל רחוקה מלקבל את "השונה" ולהיות סובלנית ל"אחרים". החברה הישראלית העכשווית עונה יותר להגדרה של חברה פלורליסטית ורבת תרבויות כלומר, חברה בה קיימות תרבויות שונות ולא רק תרבות אחת (כפי שהיה במדיניות "כור ההיתוך").

בחברה רבת תרבויות כמו בישראל קיימים שסעים רבים: חמישה פערים בולטים בחברה הישראלית כיום: 1. השסע הלאומי (יהודים – ערבים) 2. השסע הדתי (דתיים – חילוניים) 3. השסע האתני (עדות) 4. השסע המעמדי (עניים – עשירים) 5. והשסע הפוליטי (ימין – שמאל)

 עבודת כיתה

קראו את הקטעים שלפניכם וענו. קטע מס' 1- חרדים התפרעו בירושלים / אפרת וייס גל המחאה נגד מצעד הגאווה הולך ומחריף, כאשר מאות חרדים הציתו הלילה מכל הבא ליד ברחובות ירושלים, פגעו ברכוש ציבורי ויידו אבנים אל שוטרים.... קטע מס' 2 - אלמונים פגעו בבית כנסת בגלל מצעד הגאווה/ אבי כהן האלימות לקראת מצעד הגאווה הגיעה למתחם שינקין בתל-אביב: אלמונים ניפצו הלילה את חלונות בית כנסת "גאולות ישראל" ...בתל-אביב. על קיר בית הכנסת רוססה הכתובת "אם אנחנו לא נצעד בירושלים - אתם לא תלכו בתל-אביב".

• הסבירו שני מאפיינים של חברה רב תרבותית. האם הסיקור התקשורתי שבפתיחים מעצים או מחליש את ייצוגה של ישראל כחברה רב תרבותית? ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

ייצוג לכלי התקשורת יש יכולת לייצג את העולם באופנים שונים. ומכיוון שכך, קיים מבחר כה גדול של דרכים שונות וסותרות שבהן ניתן להבנות משמעות על אודות העולם, וחשוב מאד לדעת מה ומי אינם מובאים בחשבון, וכיצד מיוצגים בתקשורת חפצים, אנשים, מאורעות וקשרים שונים. (Stuart Hall 1986)

ייצוג הוא דימוי, שיקוף או שחזור של דבר-מה בעולם ה"אמיתי". הכוונה לחפץ, אדם, קבוצה או מאורע אשר יוצגו או תווכו באופן כלשהו. כשמדובר בטקסט כתוב, קל לראות את התיווך הזה. הדבר יוצג כסימנים על עמוד, או "מלים", שאיננו נוטים לבלבל בינן לבין הדבר עצמו. אך כשמדובר באמצעי תקשורת כגון קלטות, דיסקים, קולנוע וטלוויזיה, נראה כאילו הייצוג דומה הרבה יותר לחוויית המציאות שלנו. קלטת וידאו של חתונה, למשל, נראית מבחינות רבות כמו הדבר עצמו, ובוודאי שהרבה יותר מאשר תיאור המאורע ביומן אישי (אף שמאוחר יותר, אפשר שהיומן ייראה כתיעוד "כן" יותר של המאורע).

מבחינה זו, הטלוויזיה מייצגת את עולם המציאות, ברמה שטחית, באופנים המקבילים לאופן שבו אנו "מפרשים" חוויות דרך חושי הראייה והשמיעה שלנו. אנו מניחים בצדק כי צילום טלוויזיוני של ראש הממשלה דומה מאד למראה הפוליטיקאי החי בעיני הצופים בו בעיניהם. אפשר שמעולם לא פגשנו באדם בעצמנו, אך סביר מאד להניח שנצליח לזהותו ברחוב, בגלל החשיפה של דמותו בטלוויזיה. בדומה לכך, קולו של ראש הממשלה יהיה "מוכר" לנו ממה ששמענו מדיווחי חדשות וראיונות עם האישיות הבכירה.

יחד עם זאת, החוויה הטלוויזיונית של צפייה בראש הממשלה לא תהא מבוססת על טוני בלייר "האיש", אלא על מידע שנאגר ושודר בצורת דחפים חשמליים ונורה על גבי מרקע זוהר בחדר הסלון שלנו כסדרה של נקודות צבעוניות. אנו נצפה בתמונות אלו לאחר שנבררו מתוך שעות על שעות של סרטי צילום, וצומצמו לכדי מספר דקות (לכל היותר) של "בייטים" חזותיים ושמיעתיים. צילומים של הפוליטיקאי בוועידות, למשל, ימוסגרו בקפידה, יוארו, ישולבו עם חומרים אחרים וימוקמו במקום המתאים בשידור, בליווי פרשנויות וניתוח כדי להנחות את הצופה. ממש בדומה לאופן שבו חושינו מפרשים כל מאורע או אדם, כמות עצומה של מידע לא תיכלל בייצוג זה. מה אירע ממש מחוץ לפריים של הצילום? אולי הוא קורא מתוך חומר שמוצג בפניו על מסך. ייתכן שיש מישהו שמשוטט לו בלא מטרה ממש מחוץ לצילום, או מפהק, או מוחא כפיים בהתלהבות. בכינוס פוליטי, ניתן למצוא לעתים קרובות קהל גדול של עסקנים, אך הצופים בבית לא ישמעו ולו מלמול אחד מכיוונם, שכן המיקרופונים החד-כיווניים "שומעים" רק מה שראש הממשלה אומר. ניתן להרחיק לכת מעבר לכך ולראות כיצד כל הייצוגים, אפילו אלה של חושינו אנו, לעולם אינם מסוגלים להכיל או למצות את מכלול התמונה המיוצגת. לפיכך, רק לעתים נדירות אנו טורחים לשאול את עצמנו כיצד נראה קריין החדשות מלמעלה, או מאחור, או ברמה מיקרוסקופית. כל הייצוגים מכילים רק קומץ ממה שיכול היה להיראות לעינינו, ולפיכך כולם מהווים הפשטות בררניות. בה במידה, יש לכל הייצוגים, בהכרח, נקודת ראות אחת ויחידה, בכל נקודת זמן נתונה (מצלמה אחת בעמדה אחת, סופר אחד, מיקרופון אחד או כמה מיקרופונים המעבירים "קול" אחד).


כל האמור לעיל ברור כל כך, עד כי קל לנו להתעלם ממכלול ההשלכות של העובדה כי כל הייצוגים הם (א) בררניים, (ב) מוגבלים או ממוסגרים, (ג) חד-קוליים (היינו, מעמדה אחת בלבד), ו-(ד) מהווים תולדה של עיבוד או תיווך מכאני. לא רק שכלל אינם מייצגים את התמונה כולה או את ההקשר כולו, הייצוגים "מכילים" אחוז מאד זעום מהמכלול. יחד עם זאת, כיוון שהדברים אמורים גם באופן שבו אנו מייצגים את העולם לעצמנו (הטלוויזיה וכלי התקשורת האחרים מחקים את תהליכי התפיסה שלנו עצמנו), אנו נוטים להשלים עם העובדה בלא לשאול שאלות, ובהחלט מסוגלים לשכוח לגמרי כי ייצוגים אלה תווכו, או עובדו, בידי משהו שאינו אנו עצמנו.

מאפייני הייצוג כל הייצוגים הם (א) בררניים, (ב) מוגבלים או ממוסגרים, (ג) חד-קוליים (היינו, מעמדה אחת בלבד), ו-(ד) מהווים תולדה של עיבוד או תיווך מכאני. לא רק שכלל אינם מייצגים את התמונה כולה או את ההקשר כולו, הייצוגים "מכילים" אחוז מאד זעום מהמכלול. יחד עם זאת, כיוון שהדברים אמורים גם באופן שבו אנו מייצגים את העולם לעצמנו (הטלוויזיה וכלי התקשורת האחרים מחקים את תהליכי התפיסה שלנו עצמנו), אנו נוטים להשלים עם העובדה בלא לשאול שאלות, ובהחלט מסוגלים לשכוח לגמרי כי ייצוגים אלה תווכו, או עובדו, בידי משהו שאינו אנו עצמנו. ריצ'רד דאייר (1985) מזהה ארבעה מובנים שונים למונח "ייצוג" בהקשרו הטלוויזיוני. השימוש הראשון במלה הוא, במובן שהותווה לעיל, כייצוג של העולם, בכפוף לסינון, לדגשים ולקודים טכניים ואסתטיים. המובן השני של "ייצוג" הוא מידה מסוימת של ייצוגיות של העולם האמיתי, או המידה שבה הוא אופייני או טיפוסי למציאות. האם ייצוגים טלוויזיוניים של נשים, ילדים, קבוצות אתניות, מעמדות שונים וכן הלאה אמנם מאפיינים את הקבוצות הללו במציאות? מהמובן השלישי של ייצוג משתמע רעיון דמוקרטי של מאבק למען זכויות הזולת. כאן עולה השאלה, מי מדבר בשמינו. דאייר ממחיש את הנקודה הזו בהקשר של ייצוגי נשים בעולם של תקשורת גברית: לגבי כל דימוי של אישה, חשוב לשאול מי מדבר בשם הנשים בנקודה זו. ברוב המכריע של המקרים, התשובה תהיה גבר. אותו הדבר נכון לגבי קבוצות אחרות שאינן נכללות בזרם המרכזי של השיח בחברה שלנו. הטלוויזיה מדבר לעתים כה קרובות בשמנו, בלא לתת לנו לדבר בשם עצמנו. לבסוף, כשאנו בוחנים את הייצוג, נודעת חשיבות רבה לשאלות של קהל, כיוון שניתן לטעון כי מה שהתוכנית מייצגת בעיני הקהל מהווה את המשמעות המכרעת של הטקסט. השאלות שדאייר מציע לנו לשאול לגבי כל תוכנית טלוויזיה הן אפוא כדלקמן: כיצד מפרשת התוכנית הזו את העולם? מה לטענתה טיפוסי לעולם, ומה חריג בו? מי מדבר באמת? בשם מי? מה מיוצג בפנינו, ומדוע?








פרסומת "החאפרים" של "אגד" - גזענית כך קובע נציב קבילות הציבור של הרשות השנייה, וממליץ לפסול את הפרסומת * "אגד": " הפרסומת עברה את כל הביקורות. אנחנו דווקא נרחיב את היקף הפרסום בנושא"


פרסומת "החאפרים" של "אגד" נגועה בגזענות נגד מזרחים - כך קובע נציב קבילות הציבור של הרשות השנייה לטלוויזיה ורדיו, גיורא רוזן, וממליץ להנהלת הרשות לפסול את הפרסומת. רוזן נדרש לעניין בעקבות תלונות שהגיעו אליו בנוגע לפרסומת המשודרת בערוצים 2 ו-10. באחת התלונות נכתב: "הדרך בה מוצגים הנהגים הלא מורשים היא פרועה, מסיתה ומכלילה. צורמת העובדה שהנהגים הם ממוצא מזרחי, לעומת נהג האוטובוס הנראה בהיר-עור משהו". רוזן פנה בעניין לחברת אגד, ונציג פניות הציבור של אגד, רוני פלאוט, השיב לו: "הנני דוחה בשאט נפש את הקביעה כי החאפרים המוצגים בתשדירים נראים כולם 'בני שחורים, מזרחיים'. רק מי שנגוע בתסביך נחיתות עמוק יכול לייחס ל' אגד' דעות קדומות וניסיון ליצור בידול עדתי. לעצם העניין - שניים מארבעת השחקנים הם 'אשכנזים טהורים', והמסר של התשדירים הללו הינו להזהיר את הציבור מפני נסיעה בתחבורה בלתי-מורשית ובלתי-בטיחותית. להערכתנו המסר הזה עובר ונקלט מצוין בקרב רוב הציבור שחלקם של' המזרחים' בו איננו מבוטל'". תשובתו של דובר "אגד" לא סיפקה את הנציב רוזן. במכתב תשובה למתלוננים נכתב: "אין זה משנה מוצאו של השחקן, מה שברור הוא שנהגי המוניות הוצגו כמזרחיים. ולא סתם מזרחיים אלא ככאלה שנושאים תווי זיהוי 'עממיים' שבמתכוון נכרך בהם הקשר תרבותי שלילי. טענתו של מר פלאוט כי שניים מהשחקנים הם 'אשכנזים טהורים' אינה בבחינת תשובה. חבל שהנהלת 'אגד' לא הפנימה את הביקורת ותחת זאת היא מסבירה לנו כי הפרסומת 'נקלטה מצויין'. ואני שואל, מה בדיוק נקלט? אולי הסטריאוטיפים ולא דווקא מקצועיותם של נהגי' אגד'". דובר "אגד" מוסר בתגובה: "אנחנו דוחים את דבריו של הנציב. הפרסומת עומדת בכל הפרמטרים ועברה את כל הביקורות של הרשות השנייה. כל מי שמנסה להתעסק בטענות על גזענות עוסק מבחינתנו בדבר שעבר מן העולם. ל'אגד' אין שום כוונה להוריד את הפרסומת, אלא דווקא להרחיב את היקף הפרסום בנושא החאפרים".


בטרם נצפה בסרטים, ננסה להבין כיצד מנתחים ייצוגים של זהות אישית וקבוצתית בטקסטים תקשורתיים: איך מנתחים ייצוגים של זהות אישית וקבוצתית בטקסט תקשורתי? כתבה אורלי מלמד

התקשורת מספרת לנו סיפורים אישיים על אנשים, המשתתפים באירועים בעלי משמעות. היא מעלה למודעות בצורה ישירה או עקיפה סוגיות ובעיות. דמויות בתקשורת אינן מוצגות בחלל ריק. הדמות בדרך כלל מוצגת בתקשורת כחלק מההקשר ובמסגרת חוקי ז'אנר מסוים. בז'אנרים בדיוניים, הדמות היא ייצוג של דמות דמיונית. בז'אנרים כמו: חדשות, תעודה ותוכניות אירוח, הייצוג הוא של דמות הקיימת במציאות.

הדמות בטקסט התקשורתי נתונה במערכות יחסים שונות עם דמויות אחרות. מראה הדמות, לבושה, אופן דיבורה, התוכן של דבריה, התנהגותה וסביבתה, המצבים בתוכם היא פועלת או נתונה, יחסי הגומלין שלה עם דמויות אחרות, גורמים לנו לייחס לדמות אמונות, מניעים, וכוונות, ערכים, תכונות, רגשות, עמדות והסברים להתנהגותה.

הפרשנות שאנחנו נותנים להתנהגות הדמות ולזהותה היא פרשנות אישית המשתנה מצופה לצופה ומקורא לקורא. צופים שונים יכולים לפרש את אותו טקסט בצורה ישרה (כפשוטו) או חתרנית, ['הפוך על הפוך'] ולהגיע לפרשנויות הפוכות. כשמדובר בניתוח סמיוטי פרשני של ייצוג, אין תשובה אחת נכונה. אך יש תשובה מנומקת המבוססת על הטקסט התקשורתי, ויש תשובה שאינה מנומקת ואינה מבוססת על הטקסט התקשורתי.

לכן חשוב להרגיל את התלמידים לנמק את מסקנותיהם, הערכותיהם והסבריהם לגבי מאפייני הדמות, מאפייני החברה והתרבות בה היא פועלת, יחסי הדמות עם החברה ועוד, באמצעות ציטוטים ודוגמאות מהטקסט אותו הם מנתחים.

היעזרו בהנחיות הבאות לניתוח טקסט תקשורתי:

מה אנחנו רואים? הסימנים המופיעים בטקסט התקשורתי

ערכו רשימה בהתאם לקריטריונים הבאים:

  • מראה חיצוני של הדמות:

מראה הדמות ולבושה, סימני גיל, מין, סימני מוצא, סמלי סטטוס חברתי ומעמד כלכלי של הדמות.

  • התנהגות הדמות:

התנהגות הדמות ומעשיה, שפת דיבור, אופן דיבור (סלנג), תוכן הדיאלוגים של הדמות עם דמויות אחרות.

  • מאפייני הסביבה:

מאפייני המקומות וסביבות הצילום של הדמות, אביזרים, צבעים ותפאורה, רמזים על תרבות התקופה.

  • קונפליקטים קיימים בסרט:

שינויים שחלו או לא חלו בדמות, בדבריה ובהתנהגותה במהלך הסיפור/ התקופה, קשיים ובעיות עמן מתמודדת הדמות, נימוקי הדמות למעשיה.

  • קשר בין הדמות לדמויות אחרות בסיפור:

מראה, לבוש, סימני גיל, מין, מוצא, מעמד, לאום של דמויות אחרות בטקסט, התנהגות, דיבור, מחשבות, נימוקים של דמויות אחרות, עד כמה בולטת הדמות ביחס לדמויות אחרות בטקסט? מהלך האירועים בעלילה, התפתחות יחסי הגומלין בין הדמויות בטקסט.



  • 'עזרים טקטיים' – מוזיקה, v/o, שירים ומילות השירים, סמלי תרבות וכד':

מוסיקה; סימני תקופה, מצב רוח, תרבות, תכני המילים בשירים, דברי רקע וקישור של המספר 'הקריין (אם יש), סמלים תרבותיים (דגלים, המנון, תצלומים מאירועים היסטוריים או של דמויות היסטוריות וכד').

  • אמצעי תקשורת וסוכני חיברות:

במידה שיש ייצוג בטקסט לשימושים באמצעי התקשורת, באלו נסיבות הדמויות משתמשות בתקשורת, מה התוצאות של שימושים אלו?


לאחר פירוט הדברים אותם אנחנו רואים כפשוטם (דנוטציה), נסו להסיק מהי ההשתמעות, הקונוטציה שעולה מהם, בהתאם להנחיות הבאות:

השתמעויות מהטקסט התקשורתי לגבי זהות, חיברות וחברה – קונוטציה

  • הגדרת הדמות את עצמה וההשפעה על הצופים:

כיצד מגדירה הדמות את עצמה ואת זהותה? את אמונותיה? את תחושותיה ואת ערכיה?

מה היחס של הדמות לעצמה, לדמויות אחרות, לחברה בה היא חיה?

כיצד מתייחסות דמויות מקבוצות אחרות אל הדמות? מה יחס החברה לדמות?

האם יחס החברה לדמות הוא יחס של עליונות, שלילה, התנשאות וניכור או יחס של שוויון, כבוד ועזרה הדדית?

האם הדמות והקבוצה שהיא משתייכת אליה, מיוצגים בהקשרים חיוביים ובאופן מעורר אהדה והזדהות או בהקשרים שליליים ובאופן המעורר דחייה ושלילה, בנו כצופים/קוראים?

מה הלקח שאנו מפיקים לגבי יכולתה של הדמות להתמודד עם הקשיים, לשרוד ולהצליח בחברה? אלו תכונות אופי ומניעים אנו מייחסים לדמות? האם הם חיוביים או שליליים? לאיזה קבוצות חברתיות אנו משייכים אותה? (האם זו קבוצת שוליים מדוכאת או אליטה הגמונית?)


  • סוכני חיברות ותקשורת הבאים לידי ביטוי בסרט:

אלו סוכני חיברות משפיעים על עמדות, דעות והתנהגות של הדמות? עם אלו סוכני חיברות הדמות מקיימת דיאלוג או ויכוח? על מה הויכוח?

אלו תפקידים ממלאת התקשורת בחיי היחיד ובחיי החברה המתוארת בטקסט?

איזו חברה מתוארת בטקסט? חברה שבה יש מעמד גבוה הגמוני המנצל מעמד נמוך ומקופח? חברה פתוחה וסובלנית המקבלת בהבנה את השוני ואת הערבוב בין המעמדות?

האם הקבוצה המיוצגת בטקסט חותרת להשתלבות בחברה הכללית, חותרת להתבדלות ולהתנתקות מהחברה הכללית או חותרת להשתלטות על החברה הכללית?

מה הלקח המוסרי שאנו מפיקים לגבי התנהגות החברה כלפי הקבוצות שבתוכה? מי צודק?

  • עם אלו דמויות אנחנו מזדהים ומדוע?



דמות המזרחי בקולנוע הישראלי חשבתם פעם כיצד מיוצגת דמות המזרחי בקולנוע הישראלי? האם הוא מיוצג גם כן על- פי סטריאוטיפים? האם בסרטים הישראליים מודגש הפער העדתי (אשכנזיים מזרחיים)? בכדי לענות על שאלות אלו ועוד נצפה בשלושה סרטים: סאלח שבתי / אפרים קישון (1964), צארלי וחצי / בועז דוידזון (1974) וסוף העולם שמאלה/ אבי נשר (2004).


סרטי הבורקס הסרטים סאלח שבתי ו צארלי וחצי, שייכים לז'אנר בקולנוע ישראלי שנקרא סרטי הבורקס. ז'אנר קולנועי זה היה נפוץ בשנות השישים והשבעים.מרבית סרטי הבורקס עסקו בהתנגשויות בין תרבויות ועדות בישראל, ובמיוחד התנגשות בין עדות המזרח לעדות אשכנז. גיבורם של סרטים אלה היה בדרך כלל בן עדות המזרח, כמעט תמיד עני, ערמומי ובעל חכמת חיים רבה, המתנגש במוסדות המדינה או דמויות ממוצא אשכנזי, שהוצגו לרוב כעשירות, יהירות, מתנשאות, אטומות לב ומנוכרות. סרטי בורקס אופיינו בחיקויי מבטאים, ובמיוחד מבטאי יוצאי מרוקו, פרס ופולין, בדיחות סלפסטיק, חילופי זהויות ושילוב של קומדיה ומלודרמה. הסרט הראשון הנחשב לסרט בורקס היה "סאלח שבתי" בבימויו של אפרים קישון. הסרט כלל את עיקר הארכיטיפים העלילתיים ששימשו אחר–כך ברוב סרטי הבורקס: התנגשות בין בן עדות המזרח העני לממסד האשכנזי האטום, קשר רומנטי בין אשכנזי המזוהה עם הממסד ונערה ענייה מעדות המזרח, והצלחתו של בן המזרח הפיקח להערים על האשכנזים, השליטים. במהלך השנים התפתחו כמה דמויות חוזרות בולטות בסרטי הבורקס הקומיים יותר: הזוג המאוהב, לרוב בן עדות המזרח ואשכנזיה, דמות האב העשיר והקמצן בן בריתו הערמומי של המאהב, ההרפתקן, המשרת/ת הפיקחית, הנבל רודף הבצע הזקן בעל התאוות ודמויות דומות.


סאלח שבתי / אפרים קישון (1964) העלילה של הסרט סאלח שבתי מתרחשת בשנות החמישים לאחר הקמת המדינה, ומראה בצורה סאטירית את מה שהתרחש באותם זמנים, על קשיי העלייה והקליטה של עדות המזרח ויחסם של ילידי הארץ אליהם, הבירוקרטיה הבלתי אפשרית בארץ והפוליטיקה הישראלית הלא נקיה - כל זאת דרך דמותו של סאלח, עולה חדש שהגיע ארצה עם משפחתו ונאלץ להסתגל במהירות להווי החיים הישראלי. את ההשראה לדמותו של סאלח שאב קישון מעולה חדש ממרוקו, שהוא ומשפחתו התגוררו עמו בצריפון במעברת "שער עלייה" בחיפה, בשנת 1949. שמו של סאלח הוא סימבולי ומרמז בהומור על הביטוי "סליחה שבאתי", כדוגמת הביטוי "סליחה שאני חי".

עלילת הסרט: הסרט מספר על סאלח שבתי, עולה שהגיע מאחת מארצות ערב יחד עם משפחתו המורחבת, אשתו ועוד שבעה ילדים (ודמות נוספת של אישה זקנה בלתי מזוהה שהצטרפה עליהם) בשנים הראשונות לאחר הקמת המדינה, שנות ה-50 המוקדמות. עם הגיעו ארצה נזרק סלאח למעברה ומתרגל במהירות לחיי המקום ואף מגיע למעמד של מנהיג הקהילה, שנמצאת ליד קיבוץ אידאולוגי. עם התקרבות הבחירות, אנשי מפלגת מפא"י מציעים לו אינסוף תפקידים ומותרות (כמו למשל, שיכון), ומבקשים בתמורה שהוא יארגן את כל המעברה להצביע עבורם. אבל סלאח הוא אדם ישר ותמים מטבעו. הוא מתמודד עם הביורוקרטיה הישראלית הצעירה, מנצל את חולשותיה הידועות ולבסוף מנצח אותה וזוכה לשיכון חדש.








צ'ארלי וחצי / בועז דוידזון (1974) צ'ארלי וחצי הוא סרט ישראלי השייך לז'אנר סרטי הבורקס, והוא נחשב כאחד מהסרטים הישראלים המפורסמים בכל הזמנים. הסרט מתאר את המאבק בין האשכנזים למזרחיים, כאשר כולם מוגזמים וכולם מנצחים ומפסידים יחדיו. המטרה: ליצור קומדיה עממית שתדבר לרמה הכי נמוכה ותהנה את כל השכבות הצופות בסרט.

עלילת הסרט: צ'ארלי (יהודה ברקן) הוא נוכל קטן משכונת מצוקה המתפרנס ממעשי רמאויות ומסתייע במיקו הקטן והמופרע. צ'ארלי מתאהב בגילה, בלונדינית עשירה מקיסריה, ומתחיל איתה תוך דחיקת רוברט, השידוך שהוריה מנסים להכיר לה. צ'ארלי מנסה להסתיר את עיסוקו האמיתי, אולם בסופו של דבר האמת מתגלה. הוריה של גילה כמובן מסרבים לקבל את צ'ארלי הצ'חצ'ח. צ'ארלי עוסק גם במשחקי כח עם אויבו ששון (זאב רווח), המאמין באמונות טפלות, שומר על מכונית מטופחת, מנסה כל הזמן להתחיל עם אחותו של מיקו, ומתקשה להביא ילד לעולם עם אישתו. לששון חבר מגודל ופלגמט העונה לשם גדליה.


סוף העולם שמאלה/ אבי נשר (2004)

הסרט הדרמטי מתאר את המציאות החברתית של אנשי עיירת עולים חדשים ישראלית בנגב בסוף שנות השישים, דרך סיפור חברותן של שתי נערות, שרה טלקר (לירז צ'רכי), עולה חדשה מהודו, וניקול שושן (נטע גרטי), בת להורים יוצאי מרוקו. סיפור החברות מתחיל כאשר משפחת עולים מהודו, אליה שייכת שרה, מחליטה להתאכלס בעיירת העולים, שרובה מאוכלסת בעולי מרוקו קשי יום. המרוקאים בעיירה, המחשיבים עצמם צרפתים, יוצרים יחס עוין כלפי היושבים החדשים ומתנשאים מעליהם. ההודים מצידם, המחשיבים עצמם בריטים, רואים באוכלוסייה המקומית בורה וגסת-רוח. בין שתי הקבוצות נוצרת מלחמת תרבות, בעוד ששתי הנערות, האחת מרוקאית והשנייה הודית, יוצרות ביניהן חברות ייחודית. במהלך התקופה, מתוך הייאוש ותחושת האובדן, מגלות הקבוצות את כוחה המלכד של הקהילה.




 עבודת כיתה


• הסבירו והדגימו מתוך סרט בורקס בו צפיתם בכיתה את הקשר בין סרטי הבורקס למדיניות "כור ההיתוך". _____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ • בחרו סרט ישראלי והדגימו אירוע מתוך הסרט המציג את הקונפליקט החברתי בישראל. _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

השפה הויזואלית- מושגים

מונחים בסיסיים: פריים – (FRAME) מסגרת. תמונה בודדת מתוך סרט. הגבולות של המרחב המצולם שיראו על המסך.

שוט – (SHOT) קטע סרט רצוף . רצף של פריימים הנעים במהירות של 24\1 לשנייה מרגע הצילום עד לחיתוך.

גדלי פריימים: X.L.S. - - EXTREME LONG SHOTצילום של דמות מרחוק או צילום נוף רחב. L.S. – - LONG SHOT צילום דמות כאשר גבולות הפריים תוחמים את גופה. נותן ריחוק M.L.S. – - MEDIUM LONG SHOT (אמריקן שוט) צילום דמות מהברכיים עד הראש. - M.S. MEDIUM SHOT - צילום דמות מהמתנים עד הראש. מעניק נייטרליות לדמות M.C.U. – MEDIUM CLOSE UP - צילום דמות מהחזה עד הראש. C.U. – CLOSE UP - תקריב, צילום ראש . נותן רגש X.C.U. – EXTREME CLOSE UP - צילום חלק מהגוף והתמקדות עליו. F.S. – FULL SHOT - שוט מלא של חפץ. T.S. – TWO SHOT - צילום של שני אנשים. בד"כ מצרפים את גודל הפריים כגון: T.C.U. G.S. – GROUP SHOT - צילום שלושה אנשים ויותר.

תנועות מצלמה: חצובה – מתקן אשר עליו מרכיבים את החצובה כדי שתהיה יציבה.

תנועות בהן המצלמה נעה אך החצובה מקובעת: PAN – {ימינה/ שמאלה} תנועה אופקית של המצלמה על החצובה.

TILT – {למעלה/ למטה} תנועה אנכית של המצלמה על החצובה.

ZOON – {קדימה/ אחורה} תנועה הנוצרת דרך תנועת העדשות בתוך המצלמה

              וגורמת לתחושת התקרבות או התרחקות.




תנועות בהן המצלמה נעה באמצעות גופו של הצלם: כתף – הצלם לוקח את המצלמה על כתפו ומצלם כאשר סגנון הצילום יכול להיות "רועד" או "נושם" (כלומר מרגישים שהמצלמה נעה בעקבות נשימתו של הצלם ואינה יציבה כמו

על חצובה)

ידני - מכיוון שכיום מייצרים מצלמות קטנות שניתן לצלם בשימוש היד צילום זה נקרא ידני.

      הצילום עצמו זהה לצילום הכתף ההבדל הוא במיקום המצלמה בכתף או ביד.

תנועות בהן החצובה עצמה נעה על מסילה: FOLLOW – תנועה כללית כאשר הכוונה שהמצלמה עוקבת אחרי הדמות. TRAK – {מסביב} תנועה סיבובית העוקבת אחרי הדמות במעגל. TRAVELLING – {ימינה/ שמאלה} המצלמה על עגלה עוקבת במקביל לדמות.

PEDESTAL –  {למעלה/ למטה}  תנועה אנכית, המצלמה על גבי מתקן המעלה או מוריד 
                         אותה בצורה חלקה

DOLLY – {קדימה/ אחורה} עגלה שעליה המצלמה הנעה לפנים ולאחור. CRAIN – מצלמת רחף הנשלטת ע"י מחשב ומסוגלת לשלב את כל תנועות המצלמה האפשריות.






הקומפוזיציה


קומפוזיציה – האופן בו כל האובייקטים מסודרים בתוך הפריים והיחסים ביניהם.

הגדרת העומק בתמונה: חזית (FOREGROUND) – קדמת הפריים, החלק הקרוב של הפריים. היחס בינו לבין הרקע יוצר

                                      הרגשה של עומק.

רקע BACKGROUND) ) – אחורי הפריים, החלק המרוחק של הפריים. בקולנוע מוקדשת לו

                                      חשיבות רבה. הרקע נותן עומק ופרספקטיבה תלת ממדית לפריים.

מרכיבי עיצוב הפריים:

פריים סגור – כאשר אובייקטים תוחמים את הפריים מכל קצותיו.  מיועד בעיקר לשם יצירת הרגשה       
                       קלאוסטרופובית.




פריים פתוח – כאשר ישנם צדדים לא תחומים בפריים (שמיים וכד'). צללית (silhouette) –קווי המתאר של דמות. פוקוס - מיקוד התמונה. בעזרת סיבוב העדשות ניתן למקד את התמונה שתהיה ברורה צלולה ומדויקת. Deep focous - מיקוד עמוק של הפריים. הכוונה לפריים בו כל האובייקטים המצולמים ממוקדים גם בקדמת הפריים וגם באחורי הפריים.



out of focus – המיקוד לא נמצא על האובייקט כדי להדגיש משהו אחר בסביבתו (סכין העומדת להינעץ בגבו) או כדי להבליט מצב נפשי של הגיבור (קם בבוקר מטושטש, שיכור וכו') הביטוי בסלנג "לא בפוקוס" מציין בדיוק מצב קולנועי זה – הזוי, לא מחובר למציאות.





זוויות צילום

צילום מרחוק, (Long Shot), הוא צילום של האובייקט במלואו, על רקע הסביבה בה הוא נמצא. לדוגמא: ידך הולך על דשא, ילדם בחצר ביה"ס וכד'. הצילום מרחוק מסייע ליצירת אווירה ולהמחשת מיקומו של האובייקט המצולם בסביבה.









צילום מלא (full shot), צילום של האובייקט במלואו, אך עם מעט רקע. הצילום ממקד את תשומת הלב של הצופה לאובייקט המצולם בשלמותו, ללא מתן דגש לפרטים על חשבון האווירה שיוצר הצילום מרחוק.




צילום בגודל בינוני, (Medium Shot), זהו מצב ביניים שבין צילום התקריב לצילום מרחוק. האובייקט ממצולם מקרוב, אך אין התמקדות עליו בפרט זה או אחר. לדוגמא: צילום של ילד ממותניו ומעלה. הצילום בגודל בינוני ממקד את תשומת הלב לאובייקט המצולם, אך לא לפרט מסוים בו.


צילום תקריב, (Close Up), הוא צילום האובייקט מקרוב מאוד. צילום זה משמש בדרך כלל להבעת רגשות (אדם), או להצגת פרטים (אובייקט). כאשר מצלמים אדם השוט כולל רק את ראשו של האדם (לפעמיים רק חלק מראשו ולפעמים גם את הצוואר).



ניתן להזיז את המצלמה לצדדים, להעלותה או להורידה: מבט מלמעלה, (tilt up). כאשר מצלמים את האובייקט מלמטה למעלה (המצלמה נמוכה ופונה מעלה). האובייקט המצולם נראה כך גדול יותר ומקרין כוח ועצמה.. התמונה הבאה ממחישה כיצד באמצעות צילום מזווית מבט מלמעלה (הפטרוזיליה) נראה גדול.


הצמח הוא בגובה של 20 ס"מ מעל הקרקע וכל תפרחת היא בקוטר של 3 ס"מ בערך. הצילום מלמטה מראה לנו שצמח הזעיר נראה כמו צמח פיל אימתני.


מבט מלמטה, (tilt down), כאשר מצלמים את האובייקט מלמעלה למטה (המצלמה מורמת ופונה כלפי מטה), האובייקט המצולם נראה קטן מגודלו במציאות.






הז'אנר

ז'אנר (סוגה) הוא אוסף של מוסכמות ברמה התוכנית וברמה האסתטית המגדיר קבוצה של טקסטים.

לפניכם מספר הגדרות למונח ז'אנר, מהן ננסה ללמוד מהו ז'אנר: במילון אבן שושן מוגדר ז'אנר כ- אופן מיוחד של יצירה אומנותית, סגנון מסוים, צביון. על-פי שלזינגר, המושג סוגה נוצר לצורך תיאור ומיון של טקסטים ספרותיים לסוגים שונים, כגון: שירה, פרוזה וכד'. מאוחר יותר, הרחיבו בלשנים וחוקרי אמנות הקולנוע את השימוש במושג סוגה, גם לצורך תיאור של סוגי טקסטים אחרים, בנוסף לספרות ולתקשורת הכתובה. שלזינגר מדמה "סוגה" ל"קלסתרון". ה"קלסתרון" משמש את חוקרי המשטרה בנסותם לשחזר את דמותו של עבריין מבוקש על-פי פרטים הנמסרים לה על-ידי עדי ראיה. מפרטים אלו, כגון: מבנה המצח, גבות העיניים, מבנה השפתיים, משרטט צייר המשטרה תמונה שלמה של קלסתרון המבוקש. באופן דומה, סוגה היא תבנית כוללנית (סכמה) לאפיון קבוצת טקסטים על-פי תכונות מסוימות המשותפות להם. אין די באחת מהתכונות כדי לאפיין את הטקסטים, אך צירופם הייחודי של מספר מאפיינים מאפשר לחוקר לשרטט תבנית כוללת של הסוגה.

דפנה למיש, מגדירה סוגה כנוסחה קבועה, המכילה קודים ומוסכמות של סיפורים, דמויות, מיקום, עצמים, טכניקות צילום, קצב, שימושים בקול וכד', שעל פיה מעוצבים ומפוענחים טקסטים. תבניות אלו אפשר למלא בתכנים מסוגים שונים ובאיכויות תוכן גבוהות ונמוכות.

לדוגמא: הסוגה קומדיה כוללת גם קומדיה ישראלית, בריטית או אמריקנית. היא יכולה לעסוק בנושאים שגרתיים מחיי המשפחה, במקום העבודה או במערכת הפוליטית. היא יכולה להכיל תכנים רדודים משעשעים וסטריאוטיפיים אך גם יכולה להכיל ביקורת חברתית נוקבת.

לפי למיש, אפשר לראות בסוגה גם מערכת של אוריינטציות (נטיות, תכונות), המכתיבה את הציפיות של הצופים מן הטקסט, ומקשרת בין יוצרי הטקסט לצופיו (קוראיו\ מאזיניו)

אם כן, אנו יכולים לומר כי ההתייחסות למונח ז'אנר היא בראש ובראשונה התייחסות לתווי-זהות מסוימים האופייניים לאותו טקסט. תווי הזהות הספציפיים של כל טקסט הם המייחדים אותו ומבדילים בינו לבין האחרים, ולמעשה על בסיס תווי הזהות האופייניים האלה, קובע הצופה באיזה טקסט תקשורתי הוא מעדיף לצפות.





הסיבות לשימוש בז'אנרים הז'אנרים הם המצאה של אולפני הוליווד בשנות ה-30. בתקופה זו, האולפנים היו זקוקים לביטחון מסוים שהסרטים שיוציאו לאקרנים אכן יהיו משתלמים כלכלית, וכך התחיל כל אולפן להתמחות בסוג מסוים של סרטים( לדוג': אולפני וורנר התמחו בסרטי פעולה וקולנוע אפל, מ.ג.מ במחזות זמר וכו') ההתמחות בז'אנר מסוים הבטיחה לאולפנים חיסכון כלכלי (תפאורה ואביזרים בשימוש חוזר, תאורה, שחקנים וכו'), ובנוסף הבטיחה לאולפנים קהל יעד קבוע ויציב. אך מלבד היתרונות ליוצרי הסרטים, ישנם יתרונות בז'אנר גם לצופים:  שימוש בז'אנרים קבועים מאפשר לקהל לבחור סרט שיקלע לטעמו. וכך בחור שאוהב דרמות רומנטיות סוחטות דמעות לא ימצא עצמו בטעות בסרט אימה. בחירה בז'אנר מסוים ואהוב, מונעת בד"כ אכזבה.  הז'אנר יוצר ציפיות אצל הצופה לגבי מהלך העלילה ולגבי קוד הפענוח (למשל: האם לפענח את הנצפה כמציאות או כבדיחה). לכן למאפייני הז'אנר יש השפעה על הפענוח, הפרשנות והרגשות שיתעוררו אצל הצופה.  הצופה נהנה להיפגש עם המוכר בז'אנר, ומופתע מהחידושים בסרט הספציפי שבו צפה.

סוגים שונים של ז'אנרים הסוגות העיקריות בקולנוע הן: אימה, מלודרמה, פעולה, מלחמה, קומדיה, מערבון, מדע בדיוני, בלש פרטי, הסרט האפל, מאפיה, מחזות זמר, נעורים והתבגרות, דרמות בתי- משפט, דרמות בתי-סוהר, אפוסים היסטוריים, פנטזיה, תיעודי, דרמה משפחתית, דרמות משטרה. במקרים רבים לסוגות שונות יש תת-סוגות. לדוגמה, בסוגת המערבון תת-הסוגה היא מערבון הספגטי. הסוגות העיקריות בטלוויזיה: סדרות (מכל הסוגים: דרמות, קומדיות,אקשן וכו'), קליפים,חדשות, ספורט, שעשועונים,תוכניות ריאליטי ותוכניות אירוח. לכל ז'אנר ישנם כמובן מאפיינים שעוזרים לנו לזהות אותו. המוזיקה, התפאורה, השתלשלות העלילה, סוג הצילום ועוד. ניתן להביא לכיתה מספר קטעים מאותו הז'אנר ולמצוא מאפיינים ייחודיים לאותו ז'אנר. לדוגמה: תוכניות ריאליטי: שיחות של המשתתפים עם המצלמה, שימוש בקטעי ווידאו בעלי איכות נמוכה, כמו צילום לילה או צילום ביתי וכו'.







הסרט התעודי

הסרט התיעודי (הנקרא גם סרט תעודה או סרט דוקומנטרי) הוא סרט שמטרתו לתעד את המציאות, זאת בניגוד לסרט קולנוע שמטרתו להציג את התסריט הבדוי. ז'אנר סרטי התעודה הומצא בעקבות התפתחות הצילום והקולנוע ומתוך רצון לתעד את החיים כפי שהם. סרטי התעודה מהווים מעין מסמך ויזואלי (מצולם) שמעיד על אירוע, תופעה או דמויות שאכן קרו והיו במציאות. הופעת הטלוויזיה גרמה לשינוי קיצוני במעמדו של הסרט התיעודי. הטלוויזיה מביאה סרטי תעודה החל מנושאים שונים על עמים פרימיטיביים ועד לנושאים היסטוריים, סרטי טבע, ארכיאולוגיה או מדע, סרטים על אישים בעולם העסקים, אנשים מפורסמים, הפוליטיקה והאומנות ותחקירים בנושאים שונים. ניתן בעצם לומר כי הטלוויזיה מציגה באמצעות סרטי התעודה נושאים שאינם קשורים בחדשות היומיומיות.

מאפייני הסרט התיעודי: 1. אנשים אמיתיים- סרטי התעודה אינם משתמשים באנשים שמשחקים תפקיד של מישהו אחר. הם אינם מספרים סיפור דמיוני, אלא סיפור אמיתי. לכן, המציאות המתקבלת על ידי המצלמה מקבלת תוקף מוחלט. 2. פניה ישירה אל הצופים- הסרט התיעודי פונה אל הקהל באופן ישיר, באמצעות הפרשנות המילולית והקריינות המלווה אותו ומובאת בטון סמכותי. 3. הצגת הצד האפל בחיים- הסרט אינו מעוניין שנלך אחרי הצפייה בו לישון במנוחה עם תחושה של סוף טוב, אלא הוא מעוניין להציג את הצד האפל בחיים, לגרום לפעילות ציבורית, לפתרון הבעיה, או לתרום לשינוי שיתחולל על ידי המופקדים על המדיניות וביצועה. כלומר, מטרת הסרטים הללו לגלות, לדווח, להשכיל, להניע ולשכנע. להציג רעיונות ולשנות עמדות. 4. עריכת סרטי התעודה- המצלמה בסרט התיעודי אכן מראה אירוע אמיתי שקרה, אבל היא אינה צופה בו מנקודת מבט אובייקטיבית. הצלמים של ז'אנר זה מצלמים כמות רבה יותר של חומר מזה שיופיע בגרסה הסופית. לכן, ניתן לומר שהסרט התיעודי נוצר בחדר העריכה, שם עובר החומר תהליכי בחירה וארגון קפדניים. הסרט נערך כך שיהיה בו חוט מחשבה הגיוני, שיסיע לצופים בו להבין את רצף התמונות. 5. שילוב קטעים אותנטיים ועדויות- במקרים בהם עוסק הסרט באירוע שחל מספר שנים לפני הכנת הסרט, משלב הסרט קטעים אותנטיים ועדויות של אנשים שהיו במקום האירוע. כמו למשל: בסרט "ג'נין ג'נין" משולבת פריצת כוחות צה"ל בתמונות אותנטיות שנשמרו בצה"ל וכן עדויות של אנשים אודות המקרה.



דוקואקטביזם

דוקו-אקטיביזם הוא סוגה עיתונאית שיחודה הוא מעורבות של העיתונאי החוקר בנשוא התחקיר, למעשה מדובר בסוגה טלוויזיונית חדשה אשר לא מסתפקת בתיעוד המציאות, אלא מנסה לעצבה ולשנותה. המקור של הז'אנר לקוח מהסרט הדוקומנטרי המצליח של מייקל מור – "באולינג לקולומביין". ז'אנר ה דוקו-אקטיביזם צמח בישראל מתוך חיפוש אחר הנוסחה המתאימה לטיפול בסוגיות אקטואליות בשעות הפריים טיים (אבי ניר , מנכ"ל קשת).

מטרת הדוקו-אקטיביזם • לעזור לאנשים להבין שכל העוולות במדינה הוא מעשה ידי אדם. • להשיג תוצאה של ממש בתחקיר ע"מ להעביר מסר לצופים שאפשר לשנות סדרי עולם. • רצון לגרום לצופים לא להבליג, לעשות דברים – מסר של אפשרות לשינוי.

                                                                                          מיקי רוזנטל, "בולדוזר"


יש הרואים בדוקו-אקטיביזם כחלק מהתפתחות הקולנוע התיעודי:

סרט תיעודי מתבסס על חשיפה או על תצפית המתעד כשאין הוא מתערב במציאות ועומד מאחורי המצלמה


זה יצר תחושה של מציאות אובייקטיבית שנמסרה ממישהו שמשקיף על האירועים מבחוץ.


החל משנות ה – 60 יצירת סרטי תעודה אישיים בהם היוצר הוא חלק בלתי נפרד מהסרט (אחד המאפיינים של הדוקו-אקטיביזם).


יש המאמינים כי ההכרה בנוכחותו של היוצר מעלה את החתירה אל האמת למדרגה גבוהה יותר



מאפיינים של דוקו-אקטיביזם: 1. סרט המבוסס על עקרונות התחקיר העיתונאי - עיתונאי ה חושף בעיה ומתעד אותה, בסיוע מקורות מידע, עיתונאות חוקרת היא חשיפה של מידע, המבוסס על "מידה מספקת של מקורות ומסמכים, לאורך זמן, כדי להציע לציבור פירוש מבוסס היטב למשמעות של אירוע". 2. ביום מצב ולא רק תיעוד- ההפקה מביימת מצב כדי להראות את הבעיה ודרכי פתרון - במאי הסרט הוא זה שמפעיל את המוסדות ולא להיפך. 3. יוצרי הסרט מציגים את תפקודם הלקוי של הרשויות. 4. הבמאי מופיע בסרט בעצמו, לא מתעד "זבוב שאחרי המצלמה" אלא משתתף פעיל בראיונות . הוא הצי המוביל את הסיפור.

ההבדל בין העיתונות הקלאסית והעשייה התיעודית המסורתית בקולנוע ובטלוויזיה ל דוקו-אקטיביזם: דוקו-אקטיביזם לא מסתפק בתיעוד המציאות אלא גם מעצב ומשנה אותה. או לפחות מנסה לשנות. דוגמאות: בולדוזר, בולדוג, "הרוג ה – 17", "באולינג לקולומביין"

סוגים (קטגוריות) של תוכניות השייכות לז'אנר הדוקו-אקטיביזם תחקיר עיתונאי- עיתונאות חוקרת היא חשיפה של מידע, המבוסס על "מידה מספקת של מקורות ומסמכים, לאורך זמן, כדי להציע לציבור פירוש מבוסס היטב למשמעות של אירוע". קטגוריה ראשונה זו מבוססת על העקרונות של תחקיר ‘ עיתונאי ה חושף בעיה ומתעד אותה, בסיוע מקורות מידע, מתמקד בחשיפת האשמים בבעיה ובהמשך דורש תגובות ישירות מאותם אנשים, גם אם יפגע בהם. "אין תגובה" היא לא אפשרות. הכתב יוצא לדרך, מעלה בעיה, מראיין את מקורות המידע ודורש תשובות מה"אשמים" בבעיה. על פי הגישה הזו, ומכיוון שהכל מתרחש מול המצלמה, נוצרים מצבים מגוחכים שאיש הציבור או בעל הכסף שמנסה לחמוק ממתן תשובות לא יכול לצאת מהם טוב. ההפקה מביימת מצב כדי להראות את הבעיה ודרכי פתרון- מאופיינת באקטיביזם - פעילות של ממש. ההפקה יוצרת מצב שבעזרתו הצופים יכולים לראות את הבעיה ואת הטיפול בבעיה. גם כאן חושפים בעיה, אך כדי שהצופים יבינו את הבעיה וניתן יהיה לדרוש פתרונות, כאן מביימים מצבים ולא רק מתעדים את המציאות. לדוגמא, בלאכול בגדול – בימו מצב כדי להראות את הבעיה ודרכי פיתרון. שינוי המציאות - במדרגה הזו העיתונאים משנים את המציאות במו ידיהם במקרים שבהם הם מאתרים ממסד שאינו פועל.

עיתונאי קלאסי -  העיתונאי נתפש כמי שיושב ביציע ומסקר את ההתרחשות, אידיאל האובייקטיביות מניע אותו, שומר סף וכלב השמירה.

הדוקו-אקטיביסט -עיתונאי פרקליט, סיקור ופרשנות סובייקטיבים - מצהיר איזו קבוצה הוא אוהד, יורד לשטח ומבצע פעולות בעבור הקבוצה. עיתונאי מעורב, מתערב, סובייקטיבי, העיתונאי אומר: 'זו דעתי וזה האינטרס שלי'", דורש שינוי ולא רק מתעד.


אלימות בתקשורת

שאלת החשיפה לאלימות בטלוויזיה היא שאלה שמטרידה רבים, האם ישנו קשר בין צפייה בטלוויזיה ובין אלימות? לפניכם דוגמא למקרה שארע לפני מס' שנים: רוני זאמורה, נער בן עשרה נכנס לדירת שכנתו הזקנה כדי לגנוב. כאשר הפתיעה אותו השכנה, שלף אקדח וירה בה למוות. רוני נעצר, ובמשפטו טען סנגורו כי הטלוויזיה אשמה ברצח שרוני ביצע. הקשר שניסה ליצור הסנגור בין הצפייה בטלוויזיה, והפעולה האלימה של הנער נובע ממספר תיאוריות שעוסקות באלימות:

תיאוריית הזיכוך (קטרזיס) הטיעון העיקרי של תיאוריית הזיכוך הוא שבמהלך הפעילות הרגילה והשגרתית, צוברים אנשים מנת תסכול גדושה, ובהיותם במצבי מתיחות, הם עלולים לפרוק את רוגזם בהתנהגות אלימה. הזיכוך הוא החלשת התסכול והמתח באמצעותה של "השתתפות" בפעילות אלימה ואגרסיבית של הזולת. לפיכך, טוענת התיאוריה, נהנים אנשים לצפות בתחרויות ספורט, כדוגמת, אגרוף, וכדורסל, בהן מתקיים מגע גופני בין המתחרים וניתנת לגיטימציה לשחרור מטעני אגרסיה, אם כי במסגרת חוקים מוגדרים, המונעים אלימות מופרזת ובלתי מבוקרת. ולכן, טוענת התיאוריה, כי הצפייה בטלוויזיה, בתוכניות פעולה כדוגמת, מערבונים, בלשים וסרטי מלחמה, או אפילו סרטי אנימציה על גיבורים דמיוניים, מאפשרת לצופים לפרוק מטעני אגרסיה, באמצעות "השתתפות" כפעילות האלימה של הגיבורים בטלוויזיה. האלימות בתוכנית הטלוויזיה ממלאת, אפוא, פונקציה חיונית מהבחינה חברתית, בהיותה מכשיר לניקוז רגשי התסכול והזעם של הצופים ושיחרורם, מבלי שיהיו מעורבים פיסית בפעילות אלימה. על- פי תיאוריה זו, התקשורת מונעת אלימות.

תיאוריית הגירוי לאלימות הטעון העיקרי של תיאוריית הגירוי לאלימות הוא שהחשיפה להתנהגות אלימה בטלוויזיה משמשת לצופים גירוי, המגביר את ההתרגשות ועלול לגרום להתפרצות אלימה דוגמה לכך יכולה לשמש התנהגותם של צופים בקרב אגרוף בטלוויזיה, שלטענת תיאוריית הגירוי לאלימות, עלולה להפוך להתפרצות אלימה, בעקבות המתח וההתרגשות, שמעורר בצופים קרב האגרוף הטלוויזיוני, כל מי שמבקר כמגרשי כדורגל, יכול להיווכח בכך כי יש בין הצופים, שיוצאים מן המגרש, בתום המשחק, כשהם עייפים ומותשים, לאחר שעברו, מן הסתם, תהליך של זיכוך, באמצעות הצפייה בקרבות הנוקשים בשדה המשחק. עם זאת, ניתן להבחין גם בצופים רבים אחרים, שההתגוששות הגופנית, שנערכה במגרש, עוררה בהם התרגשות רבה, עד שללא קשר לתוצאת המשחק, או לאירועים, שהתחוללו בו, הם מחפשים פורקן להתרגשותם ומבטאים זאת במעשי אלימות וונדאליזם. על- פי תיאוריה זו, התקשורת מעודדת אלימות.

תיאוריית הלמידה והחיקוי הטיעון העיקרי של תיאוריית הלמידה והחיקוי הוא שהצופים עלולים ללמוד ולאמץ התנהגות אלימה בעקבות צפייה באלימות בטלוויזיה. בתנאים מסוימים, קובעת התיאוריה, הם עלולים לחקות את ההתנהגות האלימה של "גיבורים" בתוכניות טלוויזיה, עימם הם מזדהים. דהיינו – האלימות בטלוויזיה מספקת לצופים רבים מכשיר הדרכה להתנהגות אלימה מחד גיסא ומודל לחיקוי מאידך גיסא. ההתייחסות לטלוויזיה כאל סוכן חיברות, (סוציאליציה), הכובש בהדרגה את מקומה של המשפחה בהדרכת הילדים ובחינוכם, מעלה ביתר תוקף את האפשרות שתמונת העולם של הילדים תעוצב בידי הטלוויזיה . מכאן שהצפייה בהתנהגות אלימה בתוכניות בטלוויזיה, ובמיוחד בפעילות אלימה של "גיבורים", עימם מזדהים הצופים, ובעיקר הילדים שביניהם, עלולה לגרום להם לאמונה שבנסיבות מסוימות, התנהגות אלימה איננה רק לגיטימית - אלא הכרחית. על- פי תיאוריה זו, התקשורת מעודדת אלימות.

תיאוריית החיזוקים הטיעון העיקרי של תיאוריית החיזוקים הוא שההתנהגות והעמדות, המוצגות בתוכניות הטלוויזיה, מחזקות עמדות והתנהגות מוקדמות של הצופים. כלומר - הטלוויזיה איננה יוצרת אלימות בקרב צופיה. היא מחזקת אצלם נטייה לאלימות, במידה שזו קיימת אצלם, אד בה בעת מחזקת התנגדות לאלימות, במידה שהייתה קיימת. האלימות, לפיכך, איננה נוצרת בעקבות צפייה בטלוויזיה. היא תוצאה של הסביבה, בה גדלו הצופים, של מבנה אישיותם, של הנורמות החברתיות שלהם ושל הערכים, אשר ספגו במהלך התבגרותם. חיזוק לטענה זו ניתן למצוא בעובדה שבעלים, המכים את נשותיהם, או הורים המתעללים בילדיהם, ברוב המקרים, היו בילדותם קורבנות של התעללות מצד הוריהם, או צפו בהתנהגות אלימה בבית. תיאוריה זו שוללת השפעה ישירה של אלימות בעקבות צפייה בטלוויזיה.

 עבודת כיתה

1. הסבירו מה אומרת כל אחת מהתיאוריות על התפקיד אותו ממלאה הטלוויזיה בנוגע לאלימות. (התייחסו לשאלות – האם היא מעודדת אלימות, האם היא מסייעת במניעת אלימות, מהו טיב הקשר בין השידורים בטלוויזיה ואלימות).

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________


2. האם אתם מסכימים עם טענת הסנגור? נמקו תשובתכם.

____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________

 תרגיל לבית

ציטוטים בנושא אלימות: לפניכם מספר ציטוטים בנושא האלימות התאימו כל ציטוט לאחת מהתיאוריות הדנות בהשפעת האלימות: "מחקרים מצאו קשר בין צפייה בגיל צעיר במשדרים אלימים והתנהגות אלימה בגיל מבוגר. אימצנו את הדברים בהחלטותינו לגבי רכש והפקת התוכניות" אהובה פיינמסר – בזמן מילוי תפקידה כמנהלת הטלוויזיה החינוכית "הציבור מוצף בשידורי טלוויזיה ויוצרים שרוצים לבלוט ומנסים להרשים בכמות האלימות והמין שבסרטיהם. מטרה זו נוגדת לדעתי את האינטרס הציבורי החשוב – הגנה על נפשם וגופם של הילדים. סרטים אלה הופכים את כולנו למטרות נעות" ביל קוסבי, בעדותו לפני ועדת הקונגרס לחקר האלימות "ילדים נמצאים בתהליך של למידה ואז חלקם נכנסים למעגל של התנהגות אגרסיבית המופנית כלפי החברים. הילדים האחרים מנדים ילד תוקפני כזה, והוא יושב לבד בבית, מבלה שעות רבות עוד יותר מול הטלוויזיה והופך עוד יותר אגרסיבי. באותו זמן גם מתחזקת אצלו, בהשפעת הטלוויזיה, התחושה שההתנהגות שלו טבעית" פרופ' רוול היוזמן "אלימות צריכה תנאים מוקדמים: מתח, תסכול ואנשים שמוכנים ליטול חלק במעשה אלימות" מסקנות המחקר דפוסי אלימות בקרב בני נוער בשנות ה- 80, בעריכת תמר הורוביץ וחנה פרנקל, מכון סאלד, ירושלים, 1990. 1. "אבל אמא, ככה בייוס ובאטהד עשו בטלוויזייה"

     מייק בארק , בן חמש, מהעיר מוריין באוהיו, אחרי ששרף למוות את אחותו בת השנתיים.
     ניו יורק טיימס, 16 באוקטובר, 1993.

"החשיפה לאלימות הזאת מפרקת אצל חלק מהקהל רגשות של זעם, תוקפנות ותסכול,

     ואולי אפילו עוזרת מעט להשתחרר ולמצוא להם אפיק בעולם הבדיון"  
     חלק מדבריו של פרופ' ירמיהו יובל.

"תיתכן אפשרות, שלא נבדקה וממילא תישאר היפותטית לחלוטין, שנערים אלה הושפעו מסצינה שולית בסרטינו החדש "התכנית". בהמשך למסורת ארוכת השנים של חברתנו להיות קשובים לרחשי לב הציבור החלטנו להסיר סצינה זו מכל מאה העותקים של סרטנו. אין בהחלטה זו משום צל צילה של הודאה שאנו רואים עצמנו שותפים לטרגדיה שהתרחשה" אולפני וולט דיסני, 1995, לאחר ששני נערים נדרסו למוות בעקבות תפייה בסרט "התכנית", שגיבוריו משחקים ברולטת כביש. "הצפייה בסרט, שיחקה כנראה תפקיד מכריע במעשה הברברי" השופט ג'יימס מורלאן בפסק דין של שני ילדים אשר רצחו את הפעוט ג'יימס בלגר בהשראת הסרט ' משחק ילדים 3' "סרטים לדעתי אינם מעודדים אלימות אלא במקרים פתולוגיים" ד"ר יעל חסין, מכון לקרימינולוגיה, אוניברסיטה עברית, ירושלים. "מספר מקרי הרצח שילד אמריקני מצוי מספיק לראות בטלוויזיה עד גיל 16: 18,000" הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב, 1991.


גישת התִרבות

זווית הסתכלות נוספת על הקשר בין טלויזיה לאלימות, הציגו שני החוקרים גרבנר וגרוס. גרבנר וגרוס מייצגים מסורת מחקרית, החוקרת את תפקידו של עולם הטלוויזיה בטיפוח ובתירבות (CULTIVATION) של תפיסות עולם ומערכות ערכיו .לדעתם, התוצאה המרכזית והחשובה ביותר של האלימות בטלוויזיה היא לא הגברת מעשי האלימות בחברה, כי אם טיפוח פחד מפני המציאות החברתית. הנחה זו מכונה בפיהם "השערת העולם המפחיד והאכזר". גרבנר וגרוס מתארים את תהליך ההבנייה ע"י 3 תפיסות של מציאות: המציאות האובייקטיבית – "האמיתית" זו שנמצאת בעולם ה"אמיתי", המציאות ה"סימבולית" – המציאות המתווכת, אליה אנו נחשפים מהתקשורת ו"המציאות הסובייקטיבית", - האדם על אמונותיו ותפיסותיו תופס את המציאות כפי שהתקשורת מציגה אותה בפניו. זוהי גישה סמיוטית המאפיינת את מסורת ההשפעות החזקות המאוחרות. מתוך הטקסט בסכמם בסדרת מחקרים בתחום זה טוענים גרבנר וגרוס (1980) עמ' 156: " ...בניגוד לדרך המקובלת יותר של הגדרת הבעיה אין אנו מאמינים כי הקשר הקריטי היחיד של אלימות בטלוויזיה הוא זה המצוי בגירוי של התנהגות אלימה אינדיווידואלית. ההשלכות של החיים בעולם הסימבולי, הנשלט בעיקרו על ידי אלימות, הן הרבה יותר מרחיקות לכת מכך. האלימות בטלוויזיה מהווה הדגמה דרמטית של כוח המשדר הרבה יותר על נורמות חברתיות ויחסים, על מטרות ואמצעים להשגתן, על מנצחים ומנוצחים, על סיכוני החיים ועל מחיר של חריגה מחוקי החברה.. פחד- אותו מכשיר היסטורי של שליטה חברתית- הוא אולי משקע קריטי יותר של הצגת אלימות כאשר התנהגות אלימה. הצפייה לאלימות או להתנהגות פסיבית לנוכח אי צדק הוא אולי השלכה בעלת עניין חברתי רב עוד יותר." החוקרים הנ"ל מעלים מספר סוגיות מעניינות אודות קשרים בין חשיפה לאלימות בטלוויזיה ובין תפיסות עולם: האם הטלוויזיה שותפה לתהליכים חברתיים, המאדירים את חשיבותו של הכוח בפתרון בעיות אנושיות? כיצד משתלבת הטלוויזיה במתן לגיטימציה להתנהגות אלימה, בהזנה של חוסר אמן ופחדים מפני המציאות הסובבת, בהקהיית רגישויות לסבל? בהקהיית רגישויות לסבל של עדה, קהילה, גזע, מעמד מין מסוים. לסיכום גישה זו: העובדה שהטלוויזיה מציגה את החיים בצבעים של שלחור ולבן בגלל אופייה הדרמטי והקיצוני, איננה יוצרת, בהכרח, התנהגות קיצונית אצל צופיה. עם זאת היא עלולה לגרום להם לתפוס את המציאות במונחים קיצוניים ולהתעלם מקיומם של גוונים אפורים בחיינו. וכך, מכיוון שהתפיסה של המציאות רק בשחור ולבן, מקטלגת את העולם ל"טוב" ול"רע" בלבדיים, ומאחר שהטובים בדרך כלל יפים ורעים- מכוערים, ומכיוון שהטובים אמורים להכריע את הרעים במאבן ביניהם, הרי שתתכן השלמה והסכמה עם פעילות אלימה, כל אימת שהיא נעשית למען הטובים ונגד הרעים. יש חשש כי הצופים בסרט, יתעלמו מההקשר בנושא., יקבלו את השוטרים כ"טובים", שומרי הסדר והעובדים הזרים "כרעים" ובכך ישלימו עם המציאות האלימה המוצגת ואף ינקטו באלימות.

 עבודת כיתה

• כיצד תסביר תיאורית טיפוח תפיסת עולם (גרבנר וגרוס) את השפעת הצפייה בטלוויזיה על הצופים? (הבניית מציאות אלימה, השערת העולם המפחיד והאכזר). _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ __________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

האם צדק הסנגור של רוני זאמורה בהנחתו? התשובה לשאלה היא – לא. בואו נחזור רגע למקרה הרצח שביצע רוני זאמורה. הסניגור טען כי רוני זאמורה חף מפשע, ולאמיתו של דבר, הטלוויזיה אשמה במעשה הרצח, מכיוון שרוני הצעיר היה צופה כבד, מה שקרוי "מכור לטלוויזיה", ובמיוחד לסידרת הבלשים "קוג'אק", ומעשה הרצח, שביצע, הוא חיקוי מושלם לאירוע, שהתרחש באחד מפרקי הסידרה. הטענה המרכזית של הסניגור הייתה שרוני זמאורה הוא קורבן של צפייה כבדה בתוכניות פעולה ואלימות בטלוויזיה. לדברי הסניגור, רוני זאמורה הוא מבחינת "לוח חלק", שהטלוויזיה עיצבה, ומכיוון שתוכניות בטלוויזיה מציגות אלימות מופרזת, הרי שאישיותו של זאמורה עוצבה בכיוון אלים. בנוסף, זאמורה חיקה במפורש פעילות, בה צפה בטלוויזיה, ורצח השכנה הזקנה לא היה אקט שיזם, אלא נעשה כחיקוי למה שהתרחש בטלוויזיה לנגד עיניו. כנגד טענת הסניגור, נטען שהתוכניות בטלוויזיה האמריקנית אינן רק אלימות, מה עוד שגם בסרטי פשע ופעולה, ישנו תמיד מוסר השכל שהפשע איננו משתלם. בנוסף, נשאלה השאלה מדוע חיקה זאמורה דווקא פעילות אלימה ולא התנהגות חיובית, המוצגת בתוכניות רבות, כדוגמת: עזרה לזולת, שקידה בלימודים, חריצות בעבודה וכד'.

 מסתבר שרוני זאמורה סבל מקשיים בחברת בני גילו, וגם אביו החורג לא נהג בו בכסיות משי, הטלוויזיה שימשה לו, איפוא , מקום מקלט, כדי להימלט אליו מסיבלות היום-יום שלו. הצפייה בטלוויזיה שימשה, איפוא, לרוני זאמורה כמשכך כאבים ולא כזרז לאלימות.

כאן מקבלת תיאוריית החיזוקים תמיכה, שהרי הוכח כי לא רק שהטלוויזיה לא גרמה לרוני זאמורה להיות אלים, אלא נהפוך הוא - היא ריככה תחושות תסכול וזעם שנוצרו אצלו בגלל מצוקה בסביבתו הקרובה. לפיכך, הטלוויזיה איננה מסוגלת להפוך ילד המתנגד לאלימות, לילד אלים. התנהגות אגרסיבית יכולה להיות מולדת, או נרכשת, והיא תוצאה של נסיבות חברתיות וקשר בין-אישי בין הילד לסובבים אותו. הטלוויזיה יכולה, רק לחזק ולהגביר עמדות, או התנהגות, שנוצרו בהשפעת הסביבה המיידית של הילד.

הסיבות לאלימות בטלוויזיה


מדוע יש אלימות בטלוויזיה? יש לכך מספר הסברים:

• בעולם בו אנו חיים ישנה אלימות רבה. הטלוויזיה בעצם משקפת את המציאות האלימה בה אנו חיים, היא לא המציאה את תופעת האלימות.

• אופי האדם רע מנעוריו, והטלוויזיה נותנת לכך ביטוי. אנשים אוהבים לצפות באלימות בטלוויזיה כדי לספק את צרכיהם, והטלוויזיה החותרת לרייטינג, מספקת להם את צרכיהם.

• קל יותר לתסריטאים וליוצרי הסרטים ליצור עלילה עם דמויות של "טובים ורעים".

• היוצרים מעבירים את הפחדים ואת יצר האלימות שלהם לתוך הדמויות והסרטים שהם יוצרים, כשהתוצאה היא יצירת עלילות בעלות אלימות רבה.

• אלימות "מצטלמת" טוב בטלוויזיה- המדיום הטלוויזיוני הוא מדיום של תנועה ופעולה. סצינות אלימות מתאימות במיוחד למדיום זה והן מרתקות את הצופה.

• אלימות היא שפה בינלאומית, כולם מבינים אלימות. הטלוויזיה כמדיום גלובאלי השואף לתפוצה עולמית, פונה למכנה המשותף הבין-לאומי האנושי הרגשי הנמוך ביותר, כדי לגרוף רייטינג גבוה.


 עבודת כיתה

מחקר שערכה דפנה למיש על השפעת הצפיה בסדרת הטלוויזיה WWF על אלימות של ילדים בבית הספר והקשר, הגיע למסקנות הבאות: • כל הילדים שהשתתפו בהיאבקויות בסגנון WWF בחצר בית הספר, הם בנים. הם אמרו שהם מתלהבים מתוכנית הטלוויזיה WWF וצופים בה. • חלק מהילדים שהשתתפו בהיאבקויות ידועים כילדים עם בעיות התנהגות ובעיות בלימודים. • חלק מהילדים שהשתתפו בהיאבקויות הם ילדים שאין להם בעיות לימודיות או התנהגותיות. • ילדים רבים צופים בתוכנית ומתלהבים ממנה, אך הם אינם משתתפים במציאות בהיאבקויות אלימות. איזה מבין התיאוריות מסבירות מסקנות אלו וכיצד? _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ _______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________

העשרה באולינג לקולומביין הסרט באולינג לקולמביין נוצר בעקבות האירוע בתיכון קולומביין בעיירה קטנה בארה"ב, בשנת 1999 שבו פתחו זוג תלמידי תיכון במסע רצח שהסתיים ברצח שנים עשר מחבריהם לספסל הלימודים, וברציחתו של מורה, כמו גם בפציעתם של רבים אחרים. הגורם המרכזי לאלימות בארה"ב על פי הסרט "באולינג לקולומביין": מור מונה מספר גורמים, חלקם תרבותיים ותקשורתיים, מבין כל הגישות המדברות על קשר בין אלימות במציאות לבין אלימות בתקשורת, מחזקים טיעוניו של מור את גישת התירבות; ההיסטוריה האמריקאית היא היסטוריה אלימה ומדממת של מלחמה בפשע, מלחמות אזרחים, מלחמות מחוץ ומבית, מלחמה בטרור. (אם כי ההיסטוריה האמריקאית לא אלימה יותר מההיסטוריה הגרמנית).מדיניות החוץ האמריקאית מבוססת על שימוש בכוח, ובארה"ב תעשיית נשק מפותחת המעודדת הפצת נשק מחוץ לארה"ב ובתוכה, בצירוף עם חופש ביטוי וליברליות חסרת גבולות, שמתירות לכל דורש לרכוש נשק ותחמושת במחיר זול. כמו כן ארגון חזק של בעלי הנשק הפרטיים שהביא לחקיקה מתירנית בנושא. לארה"ב יש מדיניות פנים וכלכלה שהפריטה את מערך שירותי הרווחה והבריאות, וגורמת לעוני מחפיר בצד עושר מנקר עיניים, יוצרת תסכול ומרירות, מפוררת את מערך התמיכה המשפחתי (אמהות חד הוריות, והורים נאלצים לצאת ליום עבודה מבוקר עד ערב, על מנת לקבל שכר שבקושי מספיק לקיומם. הילדים שנשארים בבית, מוזנחים ועזובים לנפשם). התרבות האמריקאית מבוססת על שנאה והפחדה, המונעת על-ידי פוליטיקאים שמפחידים מפני טרור ומלחמות, ועל-ידי יצרנים ומפרסמים שמטפחים את הדאגה ואת הפחד כמניע לרכישת מוצרי אבטחה, נשק, בטיחות. לתרבות שנאה וההפחדה אחראים מספר גורמים: חדשות הטלוויזיה ותוכניות האקטואליה, כמו "חדשות המשטרה" (תוכנית דומה ל"בשידור חוקר"), שבראש סדר היום שלהן עומדים אירועים אלימים, כמו: מעשי פשע ורצח, מלחמות, טרור. האמריקאי התרגל לקבל את מנת האלימות היומית שלו דרך מהדורת החדשות. מור מדגים כיצד עיתונאי ומפיק טלוויזיה יעדיף לסקר סיפור רצח, על-פני סיקור של האחראים לערפיח הכבד שמסתיר את השלט "הוליווד", מעיני המתבונן. למרות שנזקי הערפיח וזיהום הסביבה קשים יותר מרצח של אדם בודד. האמריקאי הממוצע חי בפחד. הוא מרגיש שהעולם הרבה יותר מסוכן ממה שהוא באמת. הוא בודד מנוכר ומסתגר בביתו. לכן הצורך שלו בהגנת נשק אישי כה גבוהה והנכונות שלו לעשות בו שימוש רבה.


 עבודת כיתה

• הסבירו מהו הגורם המרכזי לאלימות בארה"ב על פי הסרט "באולינג לקולומביין"? _________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ______________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________












 הידעת: על- פי סטטיסטיקות של ארגוני הורים בארצות הברית, ילד אמריקאי ממוצע נחשף ל- 80,000 – 100,000 אירועים של אלימות טלוויזיונית עד גיל 18.


 תרגיל לבית
קראו בשנית את ההסברים על תיאורית המחט התת עורית, עמ' 49-51 וענו:

• כיצד היתה מסבירה תאורית המחט התת עורית את השפעות האלימות בטלוויזיה על הצופים? נמקו ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ____________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________________ ________________________________________________________________________________________________________________________________________


תוכן עניינים נושא מס' 1 - תקשורת ודמוקרטיה חופש הביטוי מהו .........................................................................................................…....... עמ' 1 4 הצדקות לחופש הביטוי ........................................................................................................ עמ' 2 דגמי יחסי תקשורת- ממשל …............................................................................................. עמ' 3-4 הגבלות על חופש הביטוי ......................................................................................................... עמ' 5 הגבלות חוקיות על חופש הביטוי במדינת ישראל:  צנזורה צבאית ............................................................................................................ עמ' 6  חוק הצנזורה בישראל- מבחן ה"ודאות הקרובה" .................................................... עמ' 7-8  דובר צה"ל .................................................................................................................. עמ' 9  צו איסור פרסום............................................. ......................................................... עמ' 10  סוביודיצה ................................................................................................................. עמ' 12  הסתה .................................................................................................................. עמ' 13-15  פקודת העיתונות ...................................................................................................... עמ' 16  איסור לשון הרע .................................................................................................. עמ' 16-17  הגנת הפרטיות ..................................................................................................... עמ' 18-20 אתיקה עיתונאית  ההבחנה בין חוק לאתיקה ........................................................................................ עמ' 21  האתיקה העיתונאית ........ ....................................................................................... עמ' 22  מועצת העיתונות בישראל ................................................................................... עמ' 23-25 - הגבלות פרסום בענייני קטינים ....................................................................... עמ' 26 - הגבלות פרסום בענייני קורבנות ................................................................ עמ' 27-28 מסמך נקדי ........................................................................................................................ עמ' 31-33 התקשורת הישראלית בעת משבר- טרור .......................................................................... עמ' 38-42 דילמות לעיתונאי בעת משבר ........................................................................................... עמ' 43-45 תקשורת מגויסת .................................................................................................................... עמ' 46 תקשורת אלטרנטיבית ...................................................................................................... עמ' 47-48  פורומים באינטרנט .................................................................................................. עמ' 49  בלוגים ..................................................................................................................... עמ' 50  טוקבקים .............................................................................................................. עמ' 51-52  טלוויזיה חברתית ..................................................................................................... עמ' 53 הקושי באכיפת צנזורה בעידן הטכנולוגיות החדשות ............................................................ עמ' 54



נושא מס' 2- יסודות תיאורטיים

השפעה ומאפייני השפעה………….................................................................................… עמ' 55 השפעות חזקות – כל יכולות: ............................................................................................... עמ' 56  תיאורית המחט התת עורית /מזרק………………………............................. עמ' 57-59 השפעות מוגבלות:  אסכולת הקמפיין/מערכה …......……………................................………..... עמ' 60-62  שימושים סיפוקים…………........................................…........……..………. עמ' 63-65 השפעות חזקות מאוחרות:  הבניית המציאות …………………............................................................…. עמ' 66-68  ספירלת השתיקה……………......................................................….……............ עמ' 69 גישות ביקורתיות- ניאו מרקסיזם .......................................................................................... עמ' 70  תיאורית ההגמוניה ................................................................................................... עמ' 71  אסכולת פרנקפורט ................................................................................................... עמ' 72  התיאוריה הפוליטית כלכלית ............................................................................... עמ' 73-74 דטרמיניזם טכנולוגי……………...........................................................................……. עמ' 75-77


נושא מס' 3- מפת התקשורת בישראל

הכרת התפתחות מפת התקשורת הישראלית ……..........…...........................................…. עמ' 78 האינטרס הציבורי, ריכוז הבעלויות בתקשורת ................................................................. עמ' 79-86 ערוץ פרטי וערוץ ציבורי ................................................................................................... עמ' 87-92 תופעת האינפוטיינמנט....................................................................................................... עמ' 90-95 השידור המפוצל ................................................................................................................ עמ' 96-98 גלובליזציה ............................................................................................................................. עמ' 99 השפעת הגלובאליזציה על החברה הישראלית...................................................................... עמ' 100 לוקאליזציה, גלוקליזציה ...................................................................................................... עמ' 101 הרדיו הפיראטי בישראל כתקשורת אלטרנטיבית ......................................................... עמ' 102-104 "מדורת השבט" ............................................................................................................. עמ' 104-105

נושא מס' 4- ייצוג ורב תרבותיות במדיה הויזואלית הישראלית מדיניות כור ההיתוך,.......................................................................................................... עמ' 106 רב תרבותיות, ריבוי תרבויות......................................................................................... עמ' 107-108 ייצוג .............................................................................................................................. עמ' 109-113 דמות המזרחי בקולנוע הישראלי .................................................................................. עמ' 114-117 השפה הויזואלית- מושגים ............................................................................................ עמ' 118-122


נושא מס' 5- ז'אנרים הגדרת המושג ז'אנר ..................................................................................................... עמ' 123-123 מאפייני הז'אנר  הסרט התיעודי ........................................................................................................ עמ' 125  דוקו- אקטיביזם ............................................................................................... עמ' 126-127

נושא מס' 6- אלימות בתקשורת ארבע תיאוריות על ההשפעות של האלימות בטלוויזיה על הפרט ועל החברה............. עמ' 128-130  קטרזיס  למידה על ידי צפייה (תיאורית הלמידה והחיקוי)  תהליכי עירור (תיאורית הגירוי לאלימות)  תיאורית החיזוקים. גישת התירבות- השערת העולם המפחיד והאכזר"........................................................ עמ' 131-132 הסיבות לריבוי האלימות במדיה.......................................................................................... עמ' 133 הסרט "באולינג לקולומביין" במאי מייקל מור (2002) .................................................. עמ' 134-135


כלים אישיים